ההליך עסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר הותירה על כנה החלטה זמנית בדבר מקום מגורי הקטינים והסדרי השהות בין הוריהם, תוך שינוי נקודתי בלבד בנוגע לנקודת המפגש בין הצדדים לצורך קיום זמני השהות. האם טענה כי יש להעביר את הקטינים להתגורר עמה בירושלים בשל מסוכנות האב, וכי בית המשפט התעלם מחוות דעת מומחה ומהמלצות גורמי טיפול שונים אשר לטענתה תמכו בהרחבת זמני השהות עמה או בשינוי מקום המגורים.
הרקע לסכסוך כלל הליכים משפטיים ממושכים בין הצדדים הנוגעים לאחריות הורית, מקום מגורי הילדים וחלוקת זמני השהות. במהלך ההליך מונו מספר גורמים מקצועיים, ובהם אפוטרופוס לדין לקטינים, מומחים בתחום המסוגלות ההורית והמסוכנות, וכן גורמי טיפול ורווחה. חלק מהגורמים התריעו מפני קושי משמעותי במערכת היחסים בין ההורים והביעו חשש מפני התפתחות ניכור הורי.
בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת הערכאה הראשונה היא החלטה זמנית בלבד, שניתנה בטרם הושלמה שמיעת הראיות ובטרם נחקרו המומחים שמונו בתיק. נקבע כי ככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטות זמניות מסוג זה, במיוחד כאשר הערכאה הדיונית מכירה היטב את הצדדים והתרשמה מהם לאורך ניהול ההליך.
עוד צוין כי מהחומר שהוצג עולה חשש ממשי להשפעה בלתי ראויה על עמדת אחת הקטינות כלפי האב, וכי התנהלות האם כללה הפרות חוזרות של החלטות שיפוטיות ונקיטת צעדים חד-צדדיים בנוגע למקום מגורי הילדים. בנסיבות אלה נקבע כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מאזנת בין מכלול השיקולים הרלוונטיים וכי אין עילה להתערב בה. לפיכך נדחתה בקשת רשות הערעור והמבקשת חויבה בהוצאות.
