הסוגיה הנדונה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 4.2.2024, אשר דחה את תביעת המערערים (הבן וכלתו) למתן פסק דין הצהרתי המכיר בזכותם להירשם כבעלים של בית מגורים או חלקו, והורה על פינויים מבית המגורים. הסוגיה המרכזית נסבה סביב שאלת רשות מגורים ללא תמורה (רישיון במקרקעין) וביטולה, וכן טענות בדבר השבחת הנכס על ידי המערערים.
פרטי המקרה המערערים (הבן וכלתו) נישאו בשנת 2008 ומאז התגוררו בבית מגורים השייך למשיב (אביו של המערער). המערערים הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של הבית או שליש מהמקרקעין. לטענתם, ניתנה להם "מתנה" או "הבטחה" מצד המשיב, וכי הם השקיעו סכומים ניכרים בהשבחת הבית.
המשיב, מנגד, הגיש תביעה לסילוק יד נגד המערערים, בטענה כי רשות המגורים שניתנה להם הייתה רשות חינם שהוענקה מתוך יחסי קרבה משפחתיים, וכי רשות זו ניתנת לביטול בכל עת, במיוחד לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון. הוא טען כי לא ניתנה כל הבטחה להעברת בעלות, וכי ההשקעות שביצעו המערערים נעשו על דעתם וללא הסכמתו להעברת זכויות.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המערערים לקבלת זכויות בנכס וקיבל את תביעת סילוק היד של המשיב. בית המשפט קבע כי המערערים קיבלו רשות מגורים ללא תמורה, הניתנת לביטול בכל עת. בית המשפט אף התייחס להשקעות שביצעו המערערים בנכס וקבע כי עליהם למצות את זכותם להשבת השקעות אלו בהליך נפרד, ככל שיבחרו בכך.
טענות המערערים המערערים טענו כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא ניתנה להם מתנה או הבטחה לזכויות בנכס. לטענתם, ההשקעות הרבות שביצעו בבית, בסך מאות אלפי שקלים, מעידות על כך שהם סברו שהם רוכשים זכויות בנכס, או שלפחות ניתנה להם רשות בלתי הדירה.
הם טענו כי המשיב התחייב להעביר להם את הבעלות או חלק ממנה, וכי ביטול הרשות במקרה זה, לאחר למעלה מ-16 שנות מגורים והשקעות משמעותיות, אינו הוגן ואינו עומד בעקרונות הצדק ותום הלב. המערערים ביקשו לבטל את פסק הדין ולהצהיר על זכויותיהם בנכס, או לכל הפחות להתנות את פינויים בהשבת השבחותיהם ובהפקדה כספית מצד המשיב.
דיון והכרעה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים חננאל שרעבי, אספרנצה אלון, אריה נאמן) דחה את הערעור, למעט תוספת נקודתית לפסק הדין. בית המשפט חזר על העיקרון לפיו רשות חינם במקרקעין, הניתנת מתוך יחסי קירבה, ניתנת לביטול בכל עת, בכפוף לשיקולי צדק ותום לב. בית המשפט קבע כי לא מצא עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא לפיהן לא הוכח שהייתה הבטחה או מתנה להעברת זכויות קנייניות בנכס.
בית המשפט המחוזי התייחס לכך שבית המשפט קמא בחן את היקף ההשקעות של המערערים והתייחס לאפשרות של תביעה נפרדת להשבת השבחות. השופטת אספרנצה אלון, שכתבה את פסק הדין המרכזי, ציינה כי אין מחלוקת שהמערערים התגוררו בבית למעלה מ-16 שנה והשקיעו בו, וכי ההלכות המשפטיות קובעות שניתן לבטל את הרשות בכפוף להענקת צדק ותום לב.
על כן, בית המשפט המחוזי הוסיף לפסק הדין קמא הערה, לפיה ככל שהמערערים יגישו תביעה לבית המשפט קמא להשבת השבחות והשקעות שביצעו בבית, וכן בקשה להתנות את הפינוי בהפקדה כספית של המשיב, בית המשפט קמא לא יהיה מנוע לדון בבקשה ולהכריע בה לפי שיקול דעתו, ולא מחמת מעשה בי-דין. תוספת זו, לדעת בית המשפט, תורמת לעשיית צדק ותום לב במקרה הנדון.
לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לגופו של עניין, אך הותיר פתח למערערים להגיש תביעה נפרדת להשבת השבחות ולהתנות את הפינוי בהפקדה כספית, וקבע כי אין בפסק הדין כדי למנוע זאת. המערערים חויבו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
