הסוגיה המרכזית שנדונה היא האם ניתן לכלול בתביעה אחת גם סעד לביטול הסכם גירושין שאושר כפסק דין, וגם סעד לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, והאם שולמה האגרה הנכונה בגין הסעד הנתבע.
הצדדים, בני זוג שנישאו ולהם שלושה ילדים קטינים, חתמו על הסכם גירושין ביוני 2023 שהסדיר את כלל העניינים ביניהם ואושר כפסק דין. לאחר מכן, הגישה האישה תביעה לביטול ההסכם בטענה כי חתמה עליו תחת כפייה, איומים ואלימות, כשהיא אינה מיוצגת, ואילו בן זוגה כן. בתביעה התבקשו סעדים של ביטול ההסכם מהטעמים של חוסר תום לב, עושק, כפייה והטעיה – וכן בקשה נלווית לאיזון משאבים "ככל שיבוטל ההסכם".
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא ניתן לכרוך בתביעה אחת את שני הסעדים, שכן מדובר בתביעות נפרדות מהותית: הראשונה עוסקת בפגמים ברצון ובכשרות ההתקשרות החוזית עצמה, בעוד השנייה מושתתת על מערכת זכויות מהותית נפרדת (חוק יחסי ממון) החלה רק אם יבוטל ההסכם.
בית המשפט המחוזי אישר עמדה זו בקבעו שאין סתירה בין ההחלטה לבין תקנה 15(א)(1) לתקנות סדרי הדין במשפחה (תשפ"א–2020), שכן התקנה מחייבת לאחד עילות באותו עניין ובאותה מסכת עובדתית, בעוד שכאן מדובר בשני עניינים נפרדים: הראשון נוגע להתנהגות הצדדים בעת עריכת ההסכם והשני לתקופת הנישואין. למעשה, גם בתביעתה ציינה המבקשת שבמקרה של ביטול ההסכם יש להורות על איזון המשאבים "בין במסגרת ההליך ובין בתביעה נפרדת", כך שגם לשיטתה מדובר בשני שלבים.
בנוגע לשאלת האגרה, טענה המבקשת שיש לשלם לפי פרט 2א לתקנות האגרות, מאחר שמדובר בבני זוג, בעוד שביהמ"ש קמא חייב אותה באגרה לפי פרט 2. ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם הסעד של ביטול הסכם גירושין, ללא תביעה כספית מיידית, בכלל נופל לתוך פרט 2 או 2א, וסבר שייתכן שיש להחיל את פרט 6 – הפרט השיורי. על כן, הורה להעביר את השאלה לפרקליטות להבעת עמדת היועמ"ש בנושא לצורך הכרעה.
לסיכום, בית המשפט דחה את טענות המבקשת לעניין איחוד הסעדים, והותיר את דרישת תשלום האגרה בעינה, בכפוף לעמדת המדינה שתוגש בהמשך. ההחלטה מדגישה את הצורך להבחין בין סוגים שונים של תביעות במשפחה, ואת גבולות האיחוד האפשרי ביניהן.
