ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שקבע את גובה מזונות שני ילדי הצדדים, וכן את חלקו של האב בהוצאות חינוך ובריאות.
רקע עובדתי: הערעור הוגש על ידי המערער (האב) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ענת הלר כריש בתלה"מ 13380-08-20) מיום 4.3.2024. פסק הדין קבע כי על המערער לשלם למשיבה (האם) סך של 4,400 ש"ח לחודש עבור מזונות שני ילדיהם הקטינים: א' (יליד 2012) וב' (יליד 2014).
בנוסף, חויב המערער לשאת ב-70% מהוצאות החינוך והבריאות של הקטינים. לצדדים שני ילדים, והם חולקים זמני שהות כך שהקטינים שוהים אצל האב כ-43% מהזמן, ואצל האם כ-57% מהזמן. במהלך ההליכים המשפטיים, מונה מומחה לבחינת יכולות ההשתכרות של הצדדים וצרכי הילדים.
המומחה קבע בחוות דעתו כי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים עומדים על סך 1,950 ש"ח לכל ילד, וכי הכנסת האב עומדת על 26,000 ש"ח נטו, בעוד הכנסת האם עומדת על 10,000 ש"ח נטו. המומחה אף התייחס להוצאות המדור ואחזקת המדור של שני הצדדים.
בית משפט קמא פסק את סכומי המזונות לאחר בחינת חוות דעת המומחה ויתר הראיות בתיק. הוא קבע סך של 2,000 ש"ח לחודש עבור הבן א', ו-2,200 ש"ח לחודש עבור הבן ב'. בנוסף, קבע כי האב ישלם 70% מהוצאות חינוך ובריאות.
טענות המערער בערעור: המערער (האב) לא השלים עם פסק הדין וערער עליו. עיקר טענותיו היו:
- גובה מופרז של המזונות: המערער טען כי סכומי המזונות שנקבעו מופרזים וגבוהים מדי, ואינם משקפים נכונה את צרכי הילדים או את יחס הכנסות הצדדים בפועל.
- טעות בחישוב המדור: המערער טען כי נפלה טעות מהותית בחישוב מרכיב המדור ואחזקת המדור, וכי בית המשפט קמא לא התייחס נכונה להוצאות אלו בשני הבתים (של האב ושל האם), כפי שצוין בחוות דעת המומחה.
- העדר פירוט בחישוב: המערער טען כי פסק הדין של בית משפט קמא לא פירט באופן מספק את דרך החישוב שהובילה לסכומי המזונות שנפסקו, ובכך הקשה על הבנת ההיגיון שעמד בבסיס ההחלטה.
- שיעור הוצאות חריגות: המערער טען כי שיעור ההשתתפות בהוצאות חינוך ובריאות (70%) הוא גבוה ובלתי סביר בהתחשב ביחס הכנסות הצדדים.
החלטת בית המשפט המחוזי (הרכב השופטים: שאול שוחט – אב"ד, עינת רביד, נפתלי שילה): בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא. התערבות בפסיקת מזונות: השופט נפתלי שילה חזר על העיקרון לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקת מזונות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ונדירים, כאשר נפלה טעות משפטית ברורה, או כאשר סכום המזונות שנפסק חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות.
זאת, שכן הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מהצדדים ומהראיות. איזון צרכים ויכולות: בית המשפט קבע כי בית משפט קמא ערך איזון נכון בין צרכי הקטינים (הכרחיים, תלויים ובלתי תלויים) לבין יכולות ההשתכרות של שני ההורים. הקביעות ביחס לצרכים וליחס ההכנסות היו סבירות ומבוססות על הראיות שהוצגו.
הוצאות מדור: בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט קמא לגבי הוצאות המדור ואחזקתו, וקבע כי הסכומים שנפסקו בהקשר זה (1,166 ש"ח לחודש עבור שני הקטינים) הינם סבירים ועולים בקנה אחד עם הדין והפסיקה.
אף אם בית משפט קמא ציין הוצאות גבוהות יותר בשני הבתים, הרי שהסכום שנפסק בפועל עבור מרכיב זה הוא מתאים. שיעור ההשתתפות בהוצאות: בית המשפט אישר את שיעור ההשתתפות של האב בהוצאות חינוך ובריאות (70%), וקבע כי הוא משקף נכונה את פערי ההכנסות בין הצדדים, ואינו חורג ממתחם הסבירות.
פירוט אופן החישוב: השופט נפתלי שילה ציין כי אכן ראוי שבית המשפט יפרט בקצרה את אופן החישוב שנערך על ידו, על מנת שהצדדים יוכלו להבין את ההחלטה. עם זאת, אי-מתן פירוט כזה אינו מהווה עילה מספקת להתערבות בפסק הדין, במיוחד כאשר הסכומים עצמם סבירים ומבוססים.
תוצאה: הערעור נדחה במלואו. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אושר. למרות דחיית הערעור, ומאחר שהצדדים התנהלו בהגינות, לא נפסקו הוצאות בערעור.
