ההליך עסק במחלוקת בין בני זוג המצויים בהליכי גירושין באשר לקביעת מועד הקרע לצורך איזון המשאבים. הבעל טען כי יש לקבוע את מועד הקרע למועד מוקדם יותר – היום שבו עזב את דירת המגורים המשותפת לאחר סכסוך בין הצדדים. לטענתו, הצדדים לא קיימו יחסי אישות במשך שנים רבות וחיו למעשה בפירוד ממושך, ולכן יש לראות במועד עזיבתו את הבית כמועד הקרע.
האישה מצדה טענה כי אין להקדים את מועד הקרע וכי יש לקבוע אותו במועד הגירושין בפועל. לדבריה, הבעל הוא זה שמעכב את סידור הגט, למרות שהיא מעוניינת להתגרש. עוד טענה כי הבעל מבקש להקדים את מועד הקרע כדי לצמצם את זכויותיה הכלכליות במסגרת איזון המשאבים, בעוד שהוא ממשיך להחזיק אותה במצב של נישואין מבחינה משפטית.
בית הדין הרבני בחן את הוראות חוק יחסי ממון, שלפיהן ברירת המחדל היא שמועד הקרע נקבע עם פקיעת הנישואין, כלומר במועד הגירושין. עם זאת, החוק מאפשר במקרים מסוימים להקדים את המועד כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
במקרה זה קבע בית הדין כי אין הצדקה להקדים את מועד הקרע. נקבע כי הבעל מבקש מצד אחד להמשיך את הנישואין בפועל באמצעות עיכוב הגט, אך מצד שני ליהנות מהקדמת מועד הקרע כדי להפחית את זכויותיה הכלכליות של האישה. בית הדין הדגיש כי לא ניתן "לאחוז את החבל משני קצותיו", וכי מי שבוחר לעכב את הגירושין צריך לשאת גם בהשלכות הכלכליות הנובעות מהמשך הנישואין.
לפיכך נקבע כי מועד הקרע יהיה מועד סידור הגט בפועל, וכי אקטואר ימונה לצורך עריכת איזון המשאבים בין הצדדים החל ממועד הנישואין ועד למועד הגירושין.
