ההליך עסק בבקשת אישה לקבוע כי הילד שנולד במהלך נישואיה אינו בנו של בעלה אלא של גבר אחר, וזאת לאחר שלטענתה קיימה קשר עם אותו גבר מחוץ לנישואין בתקופה הסמוכה להריון.
האישה ביקשה כי בית הדין יקבע כי הבעל אינו האב, אך הבעל הכחיש את הטענה ועמד על כך שהילד הוא בנו. לנוכח טענת האישה עלה חשש הלכתי כי אם ייקבע שהילד נולד כתוצאה מקשר עם גבר זר בזמן הנישואין, הדבר עלול להוביל להגדרת הילד כממזר.
בית הדין הרבני בחן את טענות הצדדים ואת ההשלכות ההלכתיות והמשפטיות של בירור שאלת האבהות. נקבע כי על פי ההלכה קיימת חזקה שלפיה ילד שנולד במהלך הנישואין מיוחס לבעל, וחזקה זו אינה נסתרת בקלות. בנוסף צוין כי כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה במעמדו האישי של הקטין וליצירת חשש ממזרות, נוקט בית הדין מדיניות זהירה ומעדיף להימנע מקביעות העלולות לפגוע בילד ללא צורך ממשי.
בית הדין קבע כי במקרה זה אין ראיות מספקות הסותרות את החזקה ההלכתית שלפיה הבעל הוא האב. מעבר לכך, גם אם היו ספקות מסוימים, אין מקום לפתוח בבירור העלול להביא לפגיעה במעמדו של הקטין כאשר הדבר אינו מתחייב לצורך הכרעה משפטית אחרת.
לפיכך נקבע כי הילד ייחשב כבנו של הבעל, בהתאם לחזקת האבהות הקיימת בדין ובהלכה, והטענה כי האב הביולוגי הוא אדם אחר נדחתה. בית הדין הדגיש כי עקרון טובת הילד והצורך למנוע חשש לממזרות עומדים במרכז ההכרעה במקרה זה.
