פסק הדין עוסק בערעור שהגישה אישה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחה את תביעותיה לזכויות בדירת המגורים של הצדדים בשוהם ובשתי חברות הרשומות על שם בן זוגה לשעבר.
בני הזוג נישאו בשנת 2003 והתגרשו בשנת 2022, ובסמוך לנישואיהם חתמו על הסכם ממון שאושר כדין, הקובע הפרדה רכושית מלאה ביחס לנכסים הרשומים על שם כל אחד מהם, לרבות השבחות.
האישה טענה כי חרף ההסכם, התנהלות הצדדים לאורך שנות הנישואין יצרה שיתוף בפועל בנכסים, ובפרט בחברות ובדירת המגורים, בין היתר נוכח מעורבותה בעסק, מימון משכנתא מחשבון משותף וביצוע שיפוצים מהותיים בדירה.
בית המשפט המחוזי דחה את עיקר הערעור וקבע כי יש ליתן תוקף מלא להסכם הממון, תוך הדגשת מעמדו המרכזי של הסכם ממון בדין והקושי לסטות ממנו ללא שינוי בכתב ואישור ערכאה מוסמכת. נקבע כי שינוי או ביטול הסכם ממון בדרך של התנהגות אפשרי רק במקרים חריגים ביותר, וכי במקרה זה לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ולא התקיימה "זעקת הגינות" המצדיקה התערבות.
עוד נקבע כי החברות הוקמו טרם הנישואין ורשומות על שם הבעל בלבד, וכי מעורבות מקצועית או הצגה חיצונית של האישה אינה מקנה זכויות קנייניות. גם ביחס לדירת המגורים נקבע כי מימונה נעשה מכספי הבעל והוריו, וכי החשבון המשותף שימש כצינור תשלום בלבד.
עם זאת, הערעור התקבל בחלקו בשני רכיבים. ראשית, נקבע כי יש לאזן בין הצדדים את הזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך הנישואין, בהתאם ללשון הסכם הממון. שנית, בוטל חיובה של האישה בדמי שימוש בדירת המגורים, בכפוף לפינויה בתוך חמישה חודשים, נוכח נסיבות העניין וטעמי הגינות.
