פסק הדין עוסק בשאלת חובת האב לשלם דמי מזונות עבור שלושת ילדיו הקטינים במסגרת תביעה אזרחית שהגישה האם לאחר הליך גירושין, תוך התייחסות לפסקי דין קודמים, להסכם הגירושין בין הצדדים ולשאלת ההחלה של דיני צדק ויושר לצורך אכיפת תשלום המזונות.
המדובר בבני זוג שהתגרשו ונקבע בהסכם הגירושין כי הבעל ישלם מזונות לשלושת ילדיהם. האישה פתחה תיק בהוצאה לפועל לאחר שהבעל לא שילם את המזונות. במסגרת ההליך הנוכחי, הבעל טען כי הוא שילם מזונות מעבר למוסכם במסגרת הסכם זמני, ולפיכך אין לחייבו עוד. בית המשפט קובע כי אף אם היו תקופות בהן שולם סכום גבוה, הרי שלא הייתה הסכמה לוותר על יתרת הסכום שנפסק.
כמו כן, מדובר במזונות ילדים שהם זכות של הילדים עצמם, ולא ניתן להתנות עליהם או למחול עליהם, והחוב נשאר עומד. בנוסף, נקבע כי טענות כלליות על תשלומים לא מספקות ללא אסמכתאות ברורות, במיוחד כאשר מדובר בזכויות יסוד של קטינים. לאור כל אלה, בית המשפט דוחה את טענות האב וקובע כי עליו לשלם את מלוא סכום החוב בהתאם לפסקי הדין הקודמים וההסכם שנחתם, תוך דחיית כל טענות הקיזוז והוויתור שהעלה.
