פסק הדין עוסק בשאלה עקרונית של אופן פירעון חוב כתובה – האם יש לשלם את מלוא הסכום בבת אחת או שמא ניתן לפרוס את החוב לתשלומים. האישה ערערה על החלטת בית הדין האזורי שחייב את הבעל בכתובה בסך 101,000 ש"ח אך הורה על פריסת התשלום ל־500 ש"ח לחודש, מבלי לקיים דיון הוכחות בדבר יכולתו הכלכלית של הבעל. בערעור נטען כי פריסת החוב נעשתה שלא כדין, מבלי להצביע על עילה הלכתית או משפטית לכך, ובניגוד לעיקרון "מסדרין לבעל חוב" שלא הוכח במקרה דנן.
הדיון נסוב סביב הלכת השולחן ערוך (אבן העזר סימן ק"ד) והמקורות התלמודיים (ערכין, בבא מציעא) הקובעים מתי ניתן לפרוע חוב – ובפרט חוב כתובה – בתשלומים. נקבע כי הכלל ההלכתי הוא תשלום בבת אחת, אלא אם קיימת הצדקה עניינית לפריסה (כגון: חוסר יכולת מוכחת, הסכמה מצד האישה, או נסיבות אחרות בתיק).
בית הדין קבע כי החלטת בית הדין האזורי הייתה לקויה, שכן לא נומקה כדין ולא ניתנה בהרכב מלא, אלא ע"י דיין יחיד בלבד. כן נקבע כי אין מניעה הלכתית או משפטית כי דיינים אשר פרשו או התחלפו יחוו דעתם ויוסיפו הבהרה – והורה על השלמת ההבהרה על ידי שני חברי ההרכב הנוספים (שפירא ובן שמעון).
לסיכום: הכלל הוא שפירעון כתובה נעשה בבת אחת, אלא אם נקבע אחרת מנימוקים מהותיים. בהיעדר נימוק מספק או דיון ראוי, לא ניתן לפרוס את החוב לתשלומים. התיק הוחזר להשלמת הבהרה בהרכב מלא.
