פסק הדין עוסק בשאלה האם ניתן להורות על פירוק שיתוף בנכסי בני זוג (ובפרט – מכירת דירת מגורים) טרם סיום הליך הגירושין, בהתאם לסעיף 5א(א) לחוק יחסי ממון, אשר מאפשר איזון משאבים גם לפני פקיעת הנישואין.
האישה ביקשה לרכוש את הדירה במסגרת התמחרות בעודה נשואה לבעלה. בית הדין דחה את בקשתה, בציינו כי טענה זו הועלתה רק לאחר שנדחתה הצעת פשרה של בית הדין, וכי הדבר עלול להיתפס כמהלך לא כן, במיוחד נוכח התנהלות הדיונים שבהם לא הוזכרה כוונה לרכוש את הדירה על ידי ההורים. מעבר לכך, נקבע כי הדיון בתביעת הגירושין קודם לדיון הרכושי, וכי לא יינתן צו לפירוק השיתוף בטרם תיבחן שאלת הגירושין לגופה.
הדיינים ציינו כי על אף הוראת סעיף 5א(א) לחוק יחסי ממון, המקנה זכות מוקדמת לאיזון משאבים, הרי שסעיף 13(א) לחוק קובע כי אין בו כדי לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים. בהתאם לכך, ככל שפירוק השיתוף עלול לחבל בהליך הגירושין, רשאי בית הדין לדחותו לשלב מאוחר יותר. כן צוין החשש שדחיית תביעת הגירושין תוביל ל"נפילת הכריכה", כלומר – לאובדן סמכות לדון ברכוש, לפי הלכת נאווי ופסיקה עקבית נוספת.
עם זאת, בית הדין הותיר לעצמו את האפשרות להורות בעתיד על פירוק שיתוף עוד בטרם הכרעה בגירושין, אם יסבור כי כך נכון וראוי בנסיבות.
לסיכום: למרות לשונו של סעיף 5א(א) לחוק יחסי ממון, בית הדין הדתי רשאי לדחות פירוק שיתוף בנכסי בני הזוג עד לאחר בירור הליך הגירושין, מתוך שיקול של שלמות ההליך המשפטי וסמכותו העניינית. הפסק מדגיש את הדינמיקה שבין החוק האזרחי לסמכות בתי הדין, ואת משקל ההקשר העובדתי והתנהלות הצדדים בכל תיק לגופו.
