המקרה עוסק בבני זוג לשעבר שב-19.9.12 ניתן פסק דין במסגרת הליך קודם (תמ"ש 22455-05-12) לפירוק השיתוף בדירת הצדדים לאחר הליכים שהתנהלו כ-7 שנים ומינוי כונסי נכסים. אולם פירוק השיתוף לא בוצע בפועל למרות פסק הדין.
ביוני 2017 הגיש המשיב תביעה חדשה לפירוק שיתוף (תמ"ש 22171-06-17) וטען שמועד פירוק השיתוף נדחה בשל בקשת המערערת לאפשר לה מציאת מקום מגורים חלופי לה ולילדיהם הקטינים. המשיב הפסיק את תשלומי המשכנתא ונדרש מימוש הדירה על ידי כונסי נכסים מטעם הבנק.
בנוסף הוגשו תביעות כספיות הדדיות: המשיב תבע החזר מחצית תשלומי המשכנתא בהם נשא מינואר 2013 עד נובמבר 2015 (תלה"מ 44641-04-18), והמערערת תבעה החזר מחצית תשלומי משכנתא שלטענתה שילמה (תלה"מ 18043-01-20).
התנהלות המערערת בהליך
המערערת התנהלה בצורה לא מיטבית במהלך ההליך: התקיימו 6 דיונים, הוגשו אין ספור בקשות, הייצוג המשפטי הוחלף פעמים רבות ובחלק מהדיונים הגיעה ללא ייצוג. למרות זאת, בית המשפט נתן לה הזדמנויות רבות.
לצורך בחינת התביעות הכספיות מונה מומחה בהסכמת הצדדים לבחינת החזרי המשכנתא. הצדדים חויבו להפקיד 3,000 ש"ח לשכר המומחה – המשיב הפקיד, המערערת לא. המערערת גם לא העבירה למומחה נתונים ומסמכים על התשלומים שביצעה.
המערערת לא הגישה תצהירי עדות ראשית במועד, וקיבלה ארכה עד ספטמבר 2021, אך לא הגישה גם אז. בדיון ההוכחות ב-20.2.22 התייצבה ללא ייצוג, הפריעה לניהול הדיון, סירבה לחקור את המשיב ולהיחקר על ידו. המערערת לא הגישה סיכומים.
החלטת בית משפט קמא
בית משפט קמא בפתח תקוה (השופטת ע. בן-דב ג'וליאן) קיבל ב-28.2.2023 את תביעות המשיב:
תביעת פירוק השיתוף: התקבלה בהינתן פסק הדין בהליך הקודם ובהיעדר כל ראיה מטעם המערערת שביססה הגנה נגד פירוק השיתוף.
תביעת המערערת: נמחקה כבר ב-26.7.21 משלא שילמה שכר טרחת המומחה, והמערערת לא השיגה על פסק הדין.
תביעת המשיב: התקבלה על בסיס חוות דעת המומחה ששכרו שולם רק על ידי המשיב. המומחה ציין שהמערערת לא פנתה אליו ולא המציאה מידע למרות פניותיו. בהתאם לחוות הדעת, המערערת חויבה להשיב למשיב 55,459 ש"ח (מחצית התשלומים שביצע) ובהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.
טענות הצדדים בערעור
המערערת טענה שיש לבטל את פסק הדין ולהחזיר לדיון מחדש; שלא יכלה לנהל ההליך ללא ייצוג משפטי; שהייתה הסכמה בהתנהגות לביטול פסק הדין בהליך הקודם; ושהיה על המשיב להוכיח העדר הסכמה ולהבטיח דיור חלופי לקטינים.
המשיב סמך על פסק הדין וטען שהמערערת מתגוררת בדירה המשותפת בעוד הוא בדיור עלוב; שבחלוף 12 שנים ממועד פסק הדין הקודם הוא זכאי לממש זכויותיו; ושהמערערת יכולה להגיש תביעה נפרדת לטענותיה הכספיות.
ההכרעה והניתוח המשפטי
בית המשפט העליון (השופטים ויצמן, מושקוביץ וגרדשטיין פפקין) דחה את הערעור ב-29.2.24 על פי סמכותו מכוח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
בית המשפט קבע שבית משפט קמא הלך ברבת דרך לקראת המערערת הרבה לפנים משורת הדין. פעם אחר פעם ניתנו למערערת הזדמנויות רבות לניהול הגנתה, אך היא לא הגישה ראיותיה וסיכומיה ולא ניהלה כראוי את הגנתה או תביעתה במשך 5 שנים.
לגבי פירוק השיתוף: אין למערערת טענה ראויה למניעת פירוק השיתוף. המשיב רשאי היה להגיש תביעה למימוש פסק הדין בהליך הקודם ולא היה עליו להגיש תביעה חדשה. מקום שהמערערת עיכבה את בירור ההליך 5 שנים, אין היא יכולה לטעון שההליך שגוי.
לגבי דיור חלופי לקטינים: שלושה מארבעת הילדים בגירים והרביעי יהיה בן 18 בעוד ארבעה חודשים. ברי שבחלקה של המערערת בתמורת הדירה יהיה בכדי לשכור מדור חלופי.
לגבי התביעה הכספית: אמנם טענותיה הכספיות הנגדיות של המערערת לא נבחנו, אך אין בכך לשלול את מימוש פסק הדין לטובת המשיב שפעל על פי דין להוכיח טענותיו. המערערת בחרה שלא לשלם למומחה ולא להעביר מסמכים, ותוכל בעתיד להגיש תביעה נפרדת שכן תביעתה נמחקה ולא נדחתה.
בית המשפט ציטט פסיקה קובעת שהיעדר ייצוג לא יכול לשמש עילה לניהול הליך שלא על פי סדרי הדין. הגמישות הדיונית של בית המשפט לענייני משפחה אינה משנה מכך, וללוח זמנים במשפט חשיבות.
התוצאה: הערעור נדחה, פסק הדין אושר, והמערערת חויבה בהוצאות נוספות בסך 5,000 ש"ח.
