ערכאה: בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו
שופט: כבוד השופט ה' קירש
סוגיה נדונה: תחולת סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה על דיבידנד שמקורו ברווח חשבונאי שהושפע מאי-הכרה בהוצאות פחת בשל יישום מודל השווי ההוגן לחשבונאות נדל"ן מניב
המערערת, עוז טכנולוגיות (1972) בע"מ, מחזיקה בכ-17.7% ממניות חברת אבנת בע"מ, שמפעילה את הקניון הגדול בפתח תקווה. אבנת מחלקת דיבידנדים מתוך רווחים חשבונאיים שנוצרו, בין היתר, עקב אימוץ מודל השווי ההוגן לפי תקן IAS 40 לנדל"ן מניב. המודל מאפשר הכרה בשערוך חיובי של שווי הנדל"ן כרווח בדו"ח רווח והפסד, אך אינו כולל הפחתה בגין פחת.
מנגד, לצרכי מס, אבנת לא הכירה בהכנסה מעליית שווי (שכן לא מומשה) אך תבעה פחת כהוצאה. אבנת חילקה ב-2016 וב-2017 דיבידנדים בהיקף כולל של 120 מיליון ש"ח, כשחלקה של המערערת עמד על כ-21 מיליון ש"ח.
עיקר המחלוקת: האם המערערת זכאית לפטור ממס על הדיבידנד לפי סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה, שלפיו חברה אינה חייבת במס על דיבידנד מחברה אחרת "החייבת במס חברות" אם הדיבידנד מקורו ב"הכנסות" שהופקו בישראל.
פקיד השומה טען כי אין תחולה לסעיף 126(ב) על מרכיב הדיבידנד שמקורו בפער שנוצר כתוצאה מתביעת פחת במס אך לא בחשבונאות. הסיבה: סכום זה, שנחסך ממיסוי על ידי החברה המחלקת, לא יתחייב לעולם במס כל עוד לא תתממש המכירה של הנדל"ן – אירוע עתידי שתלוי ברצונה של אבנת. לכן, אם גם מקבל הדיבידנד (עוז טכנולוגיות) ייהנה מפטור – יווצר מיסוי חסר ולא דו-שלבי.
מנגד, המערערת טענה כי סעיף 126(ב) דורש שהדיבידנד יחולק מתוך "הכנסות", ולא "הכנסה חייבת". לטענתה, הכנסות אבנת מהשכרת שטחים וניהול אכן היו "הכנסות", אף אם הוקטנו במס על ידי הפחת. לכן הסעיף חל, ולמיסוי בפועל אצל החברה המחלקת אין רלוונטיות.
הדיון נסב רבות על ההבחנה בין רווחים מהשבחת נדל"ן (שנדחו בסוגיה דומה בפסק דין "קניון דרורים" ע"י העליון) לבין רווחים רגילים מפעילות עסקית. בעוד ב"קניון דרורים" נקבע כי דיבידנד מתוך רווח שערוך אינו נחשב "הכנסה", כאן עסקינן בהכנסות שוטפות מהשכרה, שלגביהן אין מחלוקת שהן בגדר "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 1 לפקודה.
כבוד השופט קירש הכריע כי די בכך שמקור הדיבידנד הוא ב"הכנסה" – גם אם אותה הכנסה לא חויבה בפועל במס עקב ניכוי פחת – כדי שתחול הוראת סעיף 126(ב). הוא הדגיש כי תכלית הסעיף היא לאפשר מס דו-שלבי ולא למסות פעמיים הכנסות שכבר חויבו במס חברות. הפחת נתבע כחוק, וההכנסות לא נבעו משערוך אלא מהשכרה. מודל השווי ההוגן נבחר לפי תקן חשבונאי מחייב, לא כאמצעי לחיסכון במס.
עוד נאמר, כי פרשנות פקיד השומה מרחיבה יתר על המידה את לשון הסעיף, ויוצרת אי-ודאות בהחלת הדין. לסיום, בית המשפט הדגיש כי אין מקום להוסיף לסעיף דרישות נוספות שלא נקבעו בלשונו.
