רקע: התיק עוסק בשני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע. הערעורים עוסקים בצוואה שישית של המנוח ובהסכמים שונים שנחתמו בינו לבין אחותו (המערערת בעמ"ש 44734-01-24 והמשיבה בעמ"ש 40942-01-24). מדובר בסכסוך ירושה ענף בין צאצאי המנוח לאחותו.
המנוח נפטר ביוני 2021 והותיר אחריו צוואה שישית מיום 26.5.21 (להלן: "הצוואה השישית"). צוואה זו ביטלה את כל הצוואות הקודמות שלו וקבעה כי המערערת, אחותו, תירש את כל רכושו וכי היא תהיה המנהלת היחידה של העיזבון.
מספר חודשים לפני מותו, המנוח חתם על שני הסכמים עם המערערת: "הסכם מתנה ללא תמורה" (העברת זכויות במקרקעין ללא תמורה) ו"הסכם למכירת מניות". המשיבים (צאצאי המנוח) הגישו התנגדות לצוואה ותביעות לביטול ההסכמים, בטענות של העדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת, ניצול מצוקה, טעות, הטעיה ועושק.
קביעות בית משפט קמא: בית המשפט קמא קבע כי הצוואה השישית בטלה בשל העדר כשירות של המנוח לצוות והשפעה בלתי הוגנת מצד המערערת. בנוסף, בית המשפט קמא ביטל את שני ההסכמים (הסכם המתנה והסכם המניות) בטענה של העדר גמירות דעת והשפעה בלתי הוגנת.
טענות המערערת בערעור (עמ"ש 44734-01-24): המערערת טענה כי המנוח היה צלול וכשיר לצוות ולחתום על הסכמים, וכי בית המשפט קמא שגה בקביעותיו. היא הדגישה את מערכת היחסים המיוחדת בינה לבין המנוח, בה היא סעדה אותו וטיפלה בו במשך שנים רבות, וכי הצוואה וההסכמים שיקפו את רצונו האמיתי והחופשי. היא טענה כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת וכי ההסכמים היו תקינים.
טענות המשיבים בערעור (עמ"ש 40942-01-24): המשיבים (צאצאי המנוח) ערערו על החלק בפסק הדין שבו נדחתה טענתם כי חלקו של המנוח ברכוש שברשותם (שהיה אמור להיות חלק מעיזבון המנוח) יכלל כחלק מהעיזבון, והם ביקשו להכיר בחלק זה כחלק מהעיזבון.
החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המערערת ודחה את ערעורם של המשיבים. בכך, הוא הפך את פסק הדין של בית משפט קמא וקבע כי הצוואה השישית תקפה וההסכמים תקפים.
השופטת פאני גילת כהן (דעת הרוב): השופטת ניתחה בהרחבה את הראיות והעדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא, ובכלל זה את העדויות הרפואיות והעדויות לעניין מצבו הקוגניטיבי של המנוח.
- לעניין כשרות המנוח לצוות ולחתום על הסכמים: השופטת קבעה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו שהמנוח לא היה כשיר. היא התבססה על עדויות שונות, ובמיוחד על עדותה של עורכת הדין שערכה את הצוואה, שדיווחה שהמנוח היה צלול והביע את רצונו באופן ברור.
גם העדים הנוספים, כולל עדים מטעם המשיבים, לא הצביעו על חוסר כשירות מוחלט. השופטת הדגישה כי טענת העדר כשירות דורשת רמת הוכחה גבוהה, וכי הראיות לא הגיעו לרמה זו.
- לעניין השפעה בלתי הוגנת: השופטת קבעה כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת. היא ציינה כי קשר תלות קיים בין המנוח המבוגר והחולה לבין המערערת שטיפלה בו, אך קשר כזה לבדו אינו מספיק להוכחת השפעה בלתי הוגנת.
יש לבחון את מידת התלות, מידת הניתוק מהעולם, מידת התלות של המנוח במערערת, סיוע חיצוני שהיה למנוח, העובדה שקיימת צוואה קודמת דומה, והאם היו סיבות "טבעיות" להוריש למערערת. השופטת קבעה כי המנוח לא היה מנותק לחלוטין מהעולם, והיו לו קשרים עם גורמים נוספים.
בנוסף, המערערת טיפלה בו מסירות במשך שנים רבות, מה שיכול להסביר את רצונו לצוות לה את רכושו. כמו כן, נמצאו צוואות קודמות שבהן המערערת קיבלה חלקים מהותיים מעזבונו, מה שמחזק את ההשערה כי מדובר ברצון אמיתי ועקבי.
- ביטול ההסכמים: השופטת קבעה כי אין מקום לבטל את ההסכמים. משנקבע שהמנוח היה כשיר והסכמים אלו לא נגועים בהשפעה בלתי הוגנת או בפגמים אחרים (כגון טעות, הטעיה, עושק), הרי שהם תקפים. היא הדגישה כי העברת רכוש במתנה או במכירה היא רצון לגיטימי של אדם, וכי אין הוכחה לכך שהמנוח לא הבין את משמעות ההסכמים.
השופט יעקב פרסקי (אב"ד) והשופטת גאולה לוין: השופטים הסכימו עם פסק דינה של השופטת פאני גילת כהן.
לסיכום: הערעור של המערערת התקבל, וערעורם של המשיבים נדחה. בכך, נקבע כי הצוואה השישית של המנוח תקפה, וכן ההסכם המתנה וההסכם למכירת מניות שנחתמו בינו לבין המערערת. בית המשפט חייב את המשיבים בהוצאות המערערת בסך 20,000 ש"ח.
