פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור שהגיש האב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר חייב אותו בתשלום מזונות לבתו בגירה עבור תקופת שירותה הצבאי.
האם הגישה תביעה בשמה של הבת, בה עתרה לחייב את האב להשיב לה סך של 34,150 ש"ח בגין תשלומים ששילמה לבת לצורך מחייתה במהלך שירותה בצה"ל, בהתאם להסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין.
ההסכם כלל התחייבות של האב לתשלום מזונות גם בתקופת השירות הצבאי, אך האב חדל לשלם את המזונות לאחר גיוסה של הבת. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא הייתה הצדקה להפסקת התשלום, מאחר שההתחייבות לתשלום הייתה ברורה ונכללה בהסכם שאושר על ידי בית המשפט.
בנוסף, קבע כי אין צורך בצו מזונות נוסף כאשר מדובר בביצוע תשלום שהוסכם עליו מראש בהסכם גירושין.
האב טען בבקשתו כי האם פעלה שלא כדין בכך ששילמה לבת באופן חד-צדדי ותבעה ממנו החזר, מבלי שהתקיים דיון עקרוני או מתן צו מפורש.
הוא טען שהסכם הגירושין נוסח באופן שמזונות לבת בזמן השירות הצבאי אינם חיוב מחייב, אלא מותנים בכך שתמשיך להתגורר עם האם.
עוד טען כי האם לא דרשה את המזונות בזמן אמת, והדבר מעיד על ויתור. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו, וקבע כי אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי אלא במימוש של חיוב חוזי ברור, שנוסח בלשון מחייבת, ומטרתו להבטיח את צרכיה של הבת גם בתקופת השירות הצבאי.
בית המשפט ציין כי עצם העובדה שהאם נדרשה לממן את צרכי הבת אינה פוטרת את האב מחובתו לפי ההסכם, וכי יש להעניק תוקף להסכמות שהושגו במסגרת הסכם הגירושין. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.
