פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין הרבני לדון במסגרת איזון משאבים בנכסים הרשומים על שם צד ג', בדגש על מגרש מגורים הרשום על שם אבי הבעל ורכב הרשום על שם אמו, אך שלטענת האישה הם בבעלות מהותית של בני הזוג.
האישה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לפירוק שיתוף במגרש וברכב. האיש טען בבית הדין הרבני שהרכוש שייך להוריו והכחיש כל זכות בו. השאלה המרכזית שנדונה הייתה האם לבית הדין יש סמכות אגבית לדון בזכויות בנכסים אלו – כחלק מדיון באיזון המשאבים של בני הזוג.
הכרעת בית הדין:
לאחר סקירת פסיקה ענפה של בג"ץ, בית הדין הגדול ובתי הדין האזוריים, נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות, אפילו לא אגבית, לדון בשאלת הבעלות בנכסים אלו, שכן:
- הבעלות המשפטית במגרש וברכב מעולם לא הייתה רשומה על שם בני הזוג.
- הדיון בבעלות עצמה הוא השאלה המרכזית, ולא עניין טפל להכרעה באיזון רכוש בין הצדדים.
- לא נדרש בירור הבעלות לצורך פסיקה כלשהי בין בני הזוג – שניהם מודים כי כל זכות שתתברר כמשותפת תחולק בשווה.
- החלטה שיפוטית של בית הדין לא תחייב את צד ג', ולכן בירור כזה אינו אפקטיבי.
הפסק עורך הבחנה בין מקרים שבהם הבעלות פורמלית ע"ש צד ג' אך הסכסוך הוא על הזכות בין בני הזוג, לבין מקרים – כמו כאן – בהם עצם הבעלות היא שאלה משפטית מהותית מול צד שלישי. במצב כזה, אין מדובר בשאלה אגבית, ולכן סמכות בית הדין אינה חלה.
לסיכום: בית הדין קובע כי אין לו סמכות עניינית לדון בשאלת הבעלות על מגרש או רכב הרשומים ע"ש צדדים שלישיים. עם זאת, ככל שבית המשפט יפסוק כי בני הזוג הם בעלי הזכויות, תהיה לבית הדין סמכות להורות על אופן פירוק השיתוף במסגרת סמכותו הרכושית הכללית.
