בפסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה שדחה תביעה לפיצויים בסך 500,000 ש"ח בגין אי השבת בת קטינה מטורקיה לישראל.
עובדות המקרה: המערערת, אזרחית ישראלית, נישאה למשיב, מהגר עבודה מטורקיה. נולדו להם בת (2009) ובן (2010). באפריל 2011 נסעה המשפחה לבקר את אם המשיב בטורקיה. המשיב חזר לישראל לבדו כעבור 10 ימים לצורך הסדרת מעמדו החוקי. במאי 2011 שבה המערערת לישראל עם הבן בלבד, כשהבת נותרה אצל הסבתא בטורקיה. לטענת המערערת, המשיב הבטיח שהבת תחזור כעבור חודש. הצדדים נפרדו בנובמבר 2011 והתגרשו במאי 2013.
ההליכים המשפטיים: בינואר 2012 הגישה המערערת בקשה לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, וקיבלה החלטה שמקום מגורי הקטינה בישראל ואי החזרתה נעשתה שלא כדין. למרות ההחלטה, הבת לא הוחזרה. רק בנובמבר 2017 הגישה המערערת תביעה בטורקיה לפי האמנה, אך נדחתה בפברואר 2018 מאחר שהקטינה התאקלמה בטורקיה. בדצמבר 2019 הגישה המערערת תביעה כספית בישראל על בסיס רשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת הסכם וחוסר תום לב.
טענות המערערת: המערערת טענה שהמשיב שכנע אותה להשאיר את הבת בטורקיה בהבטחה שתוחזר כעבור חודש, ולאחר מכן סירב להחזירה. היא טענה שמצבה הנפשי והכלכלי הקשה מנע ממנה לנסוע בעצמה להחזיר את הבת. המערערת סבלה מסכיזופרניה פרנואידית, הייתה חסרת אמצעים כלכליים, ואף הבן נלקח ממשמורתה.
טענות המשיב: המשיב טען שהחלטה להשאיר את הבת בטורקיה הייתה של המערערת, שהיא יכלה להחזירה יחד עם הבן. הוא הסביר שלא יכול היה לנסוע בעצמו להחזירה מאחר שאשרת השהייה שלו פגה והוא לא היה יכול לחזור לישראל. המערערת לא פעלה להחזרת הבת במשך שנים למרות שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין.
קביעת בית משפט קמא: בית המשפט קבע שלא הוכחה חטיפה, המערערת סיפקה גרסאות סותרות בהליכים שונים, והיא לא נתנה הסבר משכנע מדוע לא פעלה להחזרת הבת. בית המשפט מצא שגם אם הייתה חטיפה, למערערת יש רשלנות תורמת של 100% מאחר שהיא יכלה לפעול להחזרת הבת ולא עשתה כן.
עמדת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה פה אחד את הערעור. השופט שילה קבע שלא הוכחה עוולת רשלנות מאחר שהמשיב לא מנע מהמערערת להשיב את הבת. המערערת קיבלה ייצוג משפטי כבר בינואר 2012 וקיבלה החלטה לפי אמנת האג, אך לא פעלה בהתאם. היא הגישה תביעה בטורקיה רק ב-2017, שש וחצי שנים לאחר האירועים.
סתירות בגרסת המערערת: בית המשפט מצא סתירות מהותיות בין טענות המערערת בהליכים שונים. בבקשה לפי אמנת האג היא טענה שבני משפחת המשיב יחזירו את הבת, ואילו בתביעה הנוכחית טענה שהמשיב עצמו התחייב. בהליכים אחרים טענה שהורי המשיב חטפו את הבת, ואף התביעה בטורקיה הוגשה נגד הסבתא בלבד.
עקרונות בתביעות נזיקין במשפחה: בית המשפט הדגיש את הצורך בזהירות בהחלת דיני הנזיקין במרחב המשפחתי. קיים חשש מ"מדרון חלקלק" ומהצפת בית המשפט בתביעות, כמו גם מתביעות סרק ותביעות כוזבות לשם נקמה או השגת יתרון בסכסוכי גירושין ומשמורת.
בחינת העילות המשפטיות: בית המשפט דחה את כל העילות: רשלנות – המשיב לא פעל כאדם בלתי סביר ולא מנע מהמערערת להחזיר את הבת. הפרת חובה חקוקה – לא הוכח שהמשיב הפר חובה המוטלת עליו על פי חיקוק. הפרת הסכם – לא הוכח שהמשיב התחייב להחזיר את הבת. חוסר תום לב – חששות המשיב בדבר יכולת המערערת לגדל את הבת לא היו חסרי בסיס.
ההחלטה לפי אמנת האג: השופט שוחט הבהיר שההחלטה לפי סעיף 15 לאמנת האג אינה קובעת שבוצעה חטיפה, אלא נועדה לסייע בתביעה לפי האמנה במדינה החוטפת. אין בהחלטה כדי לבסס הכרעה שיפוטית על ביצוע חטיפה.
תוצאת הדין: הערעור נדחה ללא צו הוצאות בהתחשב בכך ששני הצדדים מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי והמערערת מנותקת מבתה שנים רבות. פסק הדין מדגיש שסבל הורים במצבים כאלה מובן ונוגע ללב, אך יש להוכיח עוולה משפטית ולא רק סבל רגשי כדי לזכות בפיצויים.
