פסק הדין עוסק בסכסוך רכושי בין בני זוג לשעבר שהתגרשו בשנת 2010, סביב הזכויות בחנות מסחרית שנרכשה במהלך חיי הנישואין. במסגרת הסכם הגירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין, הוסכם כי החנות תועבר לבתם הבכורה של הצדדים – לבקשת האם.
לצד זאת, הוסיף האב בכתב ידו כי החנות תנוהל על ידי האם, וכי כלל הרווחים וההפסדים שייכים לה. בפועל, הזכויות בחנות לא נרשמו על שם הבת במשך שנים, בין היתר בשל חובות כבדים של שני בני הזוג.
התצהירים הסותרים של הבת
בשנת 2011 חתמה הבת על תצהיר מפורש בו הצהירה כי החנות והזכויות בה מוחזקות על ידה בנאמנות עבור האם, וכי כל ההכנסות והשליטה בנכס שייכות לאם. כעשר שנים לאחר מכן, על רקע סכסוך משפחתי, חתמה הבת על תצהיר נוסף בו ביקשה לוותר על זכויותיה בחנות לטובת האב ולבטל הערת אזהרה שנרשמה לטובתה. תצהיר זה עמד בלב המחלוקת בין הצדדים.
ההליך בבית המשפט לענייני משפחה
האם הגישה תביעה לסעד הצהרתי להכרה בבעלותה בחנות, בעוד האב והבת הגישו תביעה לפינויה מהנכס. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האם, דחה את תביעת הפינוי, וקבע כי כוונת הצדדים בהסכם הגירושין הייתה שהחנות תועבר לאם, כאשר רישום הבת שימש מנגנון נאמנות בלבד. נקבע כי תצהיר 2011 משקף את ההסכמות האמיתיות בזמן אמת, בעוד שהתצהיר המאוחר חסר תוקף משפטי.
הכרעת ערכאת הערעור
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואימץ את קביעות הערכאה הדיונית במלואן. נקבע כי מדובר בנאמנות משתמעת בתוך יחסי משפחה, וכי הבת לא הייתה בעלת זכויות בנכס ולכן לא יכלה להעבירן לאב. הודגש כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות, וכי ניסיונם של המערערים לשנות בדיעבד הסכמות רכושיות שנקבעו בגירושין – אינו יכול לעמוד. המערערים חויבו בהוצאות.
