בפסק הדין נדונה סוגיית ההכרה באבהות ומזונות לקטין, כאשר הצדדים, גבר ואישה, ניהלו קשר זוגי מחוץ לנישואין ונולד ילד שהאם טענה כי האב הוא אביו הביולוגי, בעוד האב הכחיש זאת וטען לקיום ספק ממשי באבהותו.
לטענתו, ניהל קשר קצר עם האם אך לא הביא לכך שהוא האב, ולכן התנגד לחיוב במזונות כל עוד לא בוצעה בדיקת רקמות. האם טענה כי האב התחמק במכוון מהליכי האבהות, ובכך גרם לעיכוב בהכרה הפורמלית. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את בקשתה למזונות זמניים, והאב ערער לבית המשפט המחוזי.
הערעור נדחה תוך שבית המשפט המחוזי קבע כי התנהלותו של האב, אשר סירב באופן שיטתי לשתף פעולה עם בדיקת אבהות, מהווה התנהגות שלא בתום לב ושמונעת את בירור האמת. עוד נקבע כי כאשר גבר מסרב לבדיקה שנועדה לברר את האבהות, לא תישלל האפשרות לחייבו זמנית במזונות קטין, בשל טובתו של הקטין וזכותו לסיפוק צרכיו המידיים.
הודגש כי אין לאפשר מצב שבו אדם יסתתר מאחורי סירוב לבדיקה וימנע קבלת סעד לילד שעשוי להיות בנו. לפיכך, נקבע כי החיוב במזונות זמניים מוצדק על אף היעדר קביעה פורמלית של אבהות, בפרט כאשר הראיות הנסיבתיות, לרבות קשר קודם עם האם והתנהגות האב, מצביעות על סבירות גבוהה לכך שהוא האב.
בית המשפט דחה את טענות האב על פגיעה בזכויותיו, וקבע כי טובת הקטין היא שגוברת בנסיבות אלו. בהתאם לכך, הערעור נדחה, והאב חויב בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.
