פסק הדין עוסק בערעור אם על החלטות בית הדין האזורי שהורו לה להחזיר את מגורי הילדים לעיר בני ברק, לקיים הסדרי שהות עם האב שם, ואף הטילו עליה סנקציות כלכליות וקנס בגין העברה חד-צדדית של מקום מגורים לעיר נתניה.
האם טענה כי מצבה הרפואי (דלקת פרקים כרונית), העדר תמיכה בעיר בני ברק, ואישור הבורר (הרב רוזן) שבמסגרת הסכם הגירושין – הצדיקו את המעבר לנתניה. כן טענה שהאב מסוכן לילדים. האב מצידו טען שמדובר בעבירה חמורה על ההסכם, המעידה על ניכור הורי, ושאין הצדקה לשלול את מפגשיו עם ילדיו בעיר מגוריהם המקורית.
בית הדין הגדול דחה את הערעור, אך ביצע איזון מחדש בין זכויות הצדדים, תוך שהוא מכיר במגבלות האם אך שומר על זכות האב להסדרי שהות משמעותיים:
- למשך חודשיים: האב יראה את ילדיו אחת לשבועיים בנתניה.
- לאחר מכן: שבוע אחד בנתניה, שבוע שני – על האם להביא את הילדים לבני ברק.
- נפסק סך 250 ש"ח הוצאות לאב לכל נסיעה לנתניה, אך קנס בגובה זהה יוטל על האם אם לא תביא את הילדים לבני ברק במועדם.
- חיוב המזונות חודש רטרואקטיבית ממאי 2020.
- בוטל החיוב המקורי של האם לשלם 2,000 ש"ח חודשי לאב.
- הדיון בנושא מקום המגורים ומוסדות החינוך יימשך בבית הדין האזורי בהתאם לחוות דעת הרווחה.
לסיכום: פסק הדין קובע מנגנון מאוזן בין צרכי האם, זכויות האב וטובת הילדים, תוך שמירה על הסדרי השהות והימנעות מניכור הורי. ההכרעה מבטאת גישה הלכתית ומשפטית גמישה במצבים של מעבר חד-צדדי לעיר אחרת.
