בפסק הדין נדונה השאלה האם יש להכיר בתובעת, אשר נולדה מתרומת זרע, כילדה המאומצת על ידי בת זוגה של אמה הביולוגית — וזאת במסגרת בקשה למתן צו אימוץ לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981.
פרטי המקרה מלמדים כי התובעת נולדה בשנת 2016 מאם יחידנית שיצאה בזוגיות עם אישה אחרת, והשתיים ניהלו קשר זוגי קרוב וניסו להביא ילדים לעולם יחד תוך הכרה הדדית באמהות משותפת. האֵם הלא ביולוגית לקחה חלק פעיל במהלך ההיריון, בלידה ובגידול הילדה — לרבות ברישום הילדה לגנים, טיפול יומיומי ועוד. לאחר שהקשר בין השתיים הסתיים, הגישה האֵם הלא ביולוגית בקשה לצו אימוץ, שנענתה בחיוב על ידי רשויות הרווחה.
הטענות המרכזיות של המדינה והאפוטרופוס לדין נגעו לזהירות הנדרשת במקרים של אימוץ פרטי, לחשש מהתפרקות הקשר בין ההורה הביולוגי לבין הילד בשל שיתוף של הורה נוסף, ולכך שלמרות התרומה לחיי הילדה — אין די בכך כדי לעגן אימוץ סטטוטורי לפי פרשנות שמרנית של החוק. מנגד, נטען כי טובת הילדה מחייבת יציבות, הכרה בשתי הדמויות ההוריות שנכחו בחייה לאורך זמן, וודאות משפטית בדבר מעמדה של המאמצת.
בית המשפט, לאחר בחינה מדוקדקת של חוק האימוץ, עמד על כך שהתכלית של החוק אמנם נולדה בתקופה בה הומוסקסואליות לא הוכרה, אך כיום יש לפרש את החוק ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובפרט בעידן בו יש משפחות מגוונות מבחינה מגדרית. נקבע כי מבחינה מהותית מדובר במשפחה לכל דבר, וכי קיים אינטרס עליון של הקטינה בקיום יציב של שתי דמויות הוריות מוכרות. לפיכך, ניתן צו אימוץ פורמלי המאשר את בקשת האֵם הלא ביולוגית, תוך הבהרה כי במקרים כאלה יש להתחשב בנסיבות המיוחדות ובטובתו של הילד יותר מאשר בפרשנות מצמצמת של לשון החוק.
