פסק הדין עוסק בשאלת חיוב בהוצאות משפט בהליך ערעור שנדחה על הסף עקב אי־הפקדת ערובה. המשיבה ביקשה לחייב את המערער בהוצאות בטענה כי מדובר בערעור סרק, והעובדה שהמערער לא הפקיד את הערובה מלמדת על חוסר תום לב. מנגד, המערער טען כי ערעורו הוגש בכנות, אך לא עלה בידו לגייס את סכום הערובה (12,000 ש"ח), ולכן יש להימנע מלחייבו.
הדיין קובע באופן שיטתי ומנומק כי היעדר הפקדת ערובה אינו מהווה כשלעצמו ראיה לערעור סרק, במיוחד כאשר קיימות אינדיקציות לעוני, לערעור כנה או לנסיגה מההליך מחמת אילוץ כלכלי. בנוסף, מדגיש כי חיוב בהוצאות אינו עונש, אלא כלי לאיזון אינטרסים: בין זכות הגישה לערכאות לבין הגנה מפני הטרדת שווא של הצד שכנגד.
הפסק מנתח את יסודות החיוב בהוצאות:
מדין "דינא דגרמי" – כאשר נגרם בפועל נזק ממוני בצדק.
מדין תקנות הדיון – המתירות חיוב במקרים ראויים אך אינן יוצרות חיוב אוטומטי.
מכוח הסכמות משתמעות בעת הגשת ההליך – אך כאשר לא הופקדה ערובה בפועל, אין הסכמה כזו.
הפסק מתייחס להסכם שכר הטרחה של באת כוח המשיבה – ומבחין בין שכר טרחה קבוע מראש לבין הוצאות שנבעו בפועל מהליך הערעור – תוך דחיית הבקשה לקביעת הוצאות בסך 3,510 ש"ח. בית הדין מציין גם את חוסר הסבירות בדרישת ערובה מוקדמת של 30,000 ש"ח מצד המשיבה, דבר המטיל ספק בטענתה לכנות.
לסיכום: לא ניתן לחייב בהוצאות משפט במקרה בו ערעור נדחה על הסף בשל אי־הפקדת ערובה בלבד, בהיעדר ראיה לכך שהיה ערעור סרק. הפסק מחזק את עקרון ההגנה על זכות הגישה לערכאות, גם עבור מי שאין ידו משגת.
