פסק הדין דן בערעור שהגישו רוכשי נכס מקרקעין אשר היה בבעלות הקדש רובין, על החלטת בית הדין להקדשות האוסרת לבצע דיספוזיציה בנכס. למרות שהנכס נרשם בטאבו על שמם לפני שנים, הועלו חשדות כבדים לכך שהתמורה לא הועברה לחשבון ייעודי של ההקדש כדרישת בית הדין בהחלטת אישור המכירה משנת 2011, אלא נמסרה ישירות לנאמנים – בניגוד להוראות. הרוכשים לא שיתפו פעולה עם הדרישה להציג אסמכתאות, מה שהעלה חשש לקנוניה עם הנאמנים ולהעלמת כספים, עד כי לא נותר זכר להקדש (לא נכס, לא כסף, לא חשבון בנק).
בית הדין דחה את טענת הרוכשים כי אין להם כל קשר להקדש ולבית הדין, בקובעו כי רישום בטאבו אינו ראיה חותכת להשלמת עסקה כאשר תנאים מהותיים – כמו הפקדת התמורה בהתאם להוראות שיפוטיות – לא התקיימו. פסק הדין מבהיר שבית הדין להקדשות מוסמך לדון בהיבטים אלה ולהוציא צווי עיקול לצורך בירור, גם כלפי צדדים שלישיים, וכי ההימנעות מהצגת ראיות מצד הרוכשים עלולה להיחשב לחיפוי על מעילה.
לאור זאת, הערעור נדחה, צו איסור הדיספוזיציה נשאר בתוקפו, ונקבע כי ככל שיבוצע שיתוף פעולה מצד הרוכשים – ניתן יהיה לשקול ייחוד הצו לחלקים מסוימים בלבד. הרוכשים לא חויבו בהוצאות בשלב זה, אך הובהר כי ייתכן ויחויבו בהמשך אם לא ישתפו פעולה.
