פסק הדין עוסק בתובענה כספית שהגישה אם בגין מזונות שלושה ילדיה הקטינים נגד אבי הילדים, בטענה כי לא שילם את המזונות שנפסקו לו בפסק דין קודם. התובעת טענה כי הנתבע הפר שוב ושוב את התחייבויותיו לשלם מזונות חודשיים בסך 2,700 ש"ח, בנוסף למחצית מההוצאות החריגות, והחוב שנצבר לטענתה עמד על מעל 100,000 ש"ח.
הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים, מה שהוביל למתן פסק דין בהיעדר הגנה. לאחר מכן, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, וטען בין היתר כי היה חולה ואושפז בתקופה הרלוונטית, כי סבר בטעות שהחוב נסגר עקב תשלומים ששילם, וכן כי לא ידע על קיומו של פסק הדין אלא בדיעבד, כשננקטו נגדו הליכי גבייה.
בית המשפט נדרש לשאלה האם יש לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, ומה נפקות מחדלו של הנתבע לאורך כל הדרך. השופט בחן את הנסיבות וקבע כי אף אם יתקבלו טענותיו העובדתיות של הנתבע, הרי שמדובר באב שהתחמק ממילוי חובתו לזון את ילדיו במשך תקופה ארוכה, לא גילה יוזמה להסדרת חובו, לא הציע מנגנון פריסה או תשלום חלקי, ובכך הפקיר את צורכי ילדיו. כמו כן הודגש כי בית המשפט שלח התראות וזימונים לנתבע והוא בחר להתעלם מהם, ולכן יש לראות במחדליו משום זלזול בהליך ובצורכי הילדים.
על כן דחה בית המשפט את בקשת הביטול, תוך שהוא מציין כי טובת הילדים היא שיקול עליון ואין להתיר מצב בו אב משתמט ממזונות ומקווה לביטול פסק דין בדיעבד. הפסק משקף את עמדת בית המשפט כי יש להעדיף יציבות, אחריות הורית ושמירה על זכויות הקטינים לקיום בכבוד, גם כאשר נבחנות טענות דיוניות של אחד ההורים בדיעבד.
