פסק הדין עוסק בשאלת גבולות סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק מזונות זמניים לקטינים, כאשר נקבע שאין לו סמכות לפסוק את המזונות הקבועים. בית הדין האזורי בירושלים פסק מזונות זמניים לארבעה ילדים למשך חצי שנה – החלטה שהתחדשה והמשיכה בפועל לאורך זמן. האב (המערער) ערער על עצם הסמכות, וטען כי מדובר במזונות קבועים במסווה של סעד זמני.
בית הדין הגדול קיבל את הערעור, וקבע כי סמכות בית הדין לפסוק מזונות זמניים קיימת רק לפרק זמן קצר ומוגבל, ולצורך מתן זמן להגיש תביעה בערכאה המוסמכת (בית המשפט לענייני משפחה). נקבע כי פסיקת מזונות זמניים חוזרת ונמשכת לחצי שנה נוספת שוב ושוב – חורגת מגבולות הסעד הזמני ומובילה בפועל לפסיקה קבועה שלא בסמכות.
בית הדין הדגיש כי אין כל הצדקה להמשך סמכות זמנית כאשר המשיבה לא פונה לערכאה המוסמכת. טענות המשיבה בדבר חוסר אמצעים או מניעות הלכתית להגיש תביעה בבית המשפט אינן מקנות לבית הדין סמכות חוקית. נקבע כי אף שהמשיבה פעלה מתוך טעות, ומתוך שיקולי צדק ורווחת הקטינים, יעמוד החיוב לחצי השנה הראשונה בלבד, אך לא מעבר לכך.
לסיכום: לבית הדין הרבני סמכות לפסוק מזונות זמניים רק לפרק זמן קצר שנועד לאפשר פנייה לערכאה מוסמכת – ולא מעבר לכך. ניסיון להאריך את המזונות הזמניים לחודשים ושנים מביא לחריגה מסמכות. הפסק מהווה הבהרה עקרונית לגבולות סמכות בתי הדין הרבניים במזונות קטינים שלא נדונו בכריכה כדין.
