בפסק הדין נדונה הסוגיה האם ניתן לחרוג לקולה ממתחם הענישה ההולם בעבירות מין חמורות, מקום בו עבריין מין ביצע תהליך שיקומי משמעותי, וזאת על רקע הרשעתו של ז'ק רביבו, יליד 1962, אשר הורשע בשתי עבירות:
האחת, מעשה מגונה בקטינה בת 7 לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1)+345(א)(1) לחוק העונשין, לאחר שהוביל אותה למחסן, הושיבה על ברכיו, והחדיר את ידו מתחת לבגדיה תוך נגיעה באיבר מינה וגרימת כאב; והשנייה, החזקת וצריכת פרסום תועבה ובו קטינים בני 3 עד 14, במשך חמש שנים, לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין.
פרטי המקרה העלו כי הנאשם היה שכן של המתלוננת, פעל מתוך מניפולציה של אמון, וביצע את מעשיו במקום סגור וללא הסכמתה, כשהיא ילדה רכה בשנים.
טענות הצדדים נחלקו: המאשימה עמדה על עונש של 4.5 שנות מאסר בפועל תוך הפניה לפגיעה המתמשכת בילדה, למסוכנותו המינית (שנותרה בינונית), ולחוסר ההפנמה מצד הנאשם גם במהלך הטיפול.
מנגד, ההגנה טענה כי הנאשם, ללא עבר פלילי, שהה 23 חודשים במעצר מרצון, בחר להיכנס להליך שיקומי סגור למרות שהיה יכול להשתחרר, עבר תהליך טיפול שכלל זיהוי גורמי סיכון, הפחתת הגנות נרקיסיסטיות, שינוי במוטיבציה הפנימית והשתלבות בתעסוקה ובטיפול קהילתי אינטנסיבי.
בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירת המין נע בין 2.5 ל־5 שנות מאסר, ובגין החזקת התועבה – ממאסר מותנה ועד מספר חודשי מאסר, אך החליט לסטות לקולה מהמתחם לפי סעיף 40ד לחוק העונשין בשל שיקולי שיקום, בהסתמך על עמדת שירות המבחן, אשר ראה בהליך השיקומי אפקטיבי לצורך הפחתת מסוכנות עתידית והגנה על הציבור.
לפיכך, הוחלט לגזור על הנאשם 9 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, צו מבחן לשנתיים הכולל שיקום מונע בקהילה בהתאם לסעיף 20א(1) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, 10 חודשי מאסר על תנאי ל־3 שנים בגין עבירת מין מסוג פשע, 4 חודשי מאסר על תנאי לשנתיים בגין עבירת מין מסוג עוון, ופיצוי בסך 40,000 ₪ למתלוננת, שישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים, תוך שהובהר לנאשם כי כל הפרה של תנאי הפיקוח עשויה להוביל לריצוי העונש במאסר ממש.
