בפסק דין זה נדונה בקשת האב להעברת משמורת זמנית על הקטינה, בת כשנתיים, לידיו, זאת לנוכח טענותיו לקשיים תפקודיים קשים של האם, חוסר יציבות רגשית, התנהלות בלתי עקבית ואלימה כלפי הסביבה, ואי שיתוף פעולה בטיפול בילדה.
האב טען כי מצבה הנפשי של האם מחייב בדיקה וטיפול, וכי נוכח חוסר תפקודה, יש לקבוע שהילדה תעבור למשמורתו הזמנית, תוך שהוא מדגיש את הפגיעה בקטינה ואת סכנת החשיפה למצבים טראומטיים.
מנגד, האם הכחישה את הטענות, הציגה עצמה כמטפלת מסורה, וטענה כי האב פועל ממניעים נקמניים, תוך ניסיון לנשל אותה מזכויותיה כהורה ראשי.
לשיטתה, האב עצמו לא שיתף פעולה עם גורמי הטיפול, לא תמך כלכלית, ומפעיל לחצים רגשיים קשים על הקטינה באמצעות התנהלות משפטית תוקפנית.
הדיון כלל תסקיר שירותי הרווחה והתרשמות האפוטרופוס לדין, כאשר שני הגורמים ציינו קושי ממשי בתקשורת בין ההורים, אווירה של עוינות גבוהה, אך גם הדגישו כי הקטינה מטופלת, נראית רגועה וקשורה לאמה.
נמסר כי לא עלו אינדיקציות חד משמעיות לפגיעה ישירה בקטינה מצד האם, אך כן נצפתה התנהלות מעורערת רגשית מסוימת.
המלצת הגורמים הייתה שלא לבצע שינוי משמורת קיצוני בעת הזו, אלא לייצר תוכנית ליווי אינטנסיבית, טיפולית והורית, לשני ההורים – על מנת לשמר יציבות עבור הקטינה ולבחון את התאמת ההורים בטווח הארוך.
בית המשפט בחן את מכלול הנסיבות, תוך הדגשה שעקרון טובת הילד הוא המכריע בכל החלטה שיפוטית בתחום המשפחה. נקבע כי אף שבין הצדדים קיימת יריבות חריפה, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת מסוכנות מצד האם או לחוסר מסוגלות הורית כה חמורה שתצדיק ניתוק הילדה מהמסגרת המוכרת לה.
הודגש כי יש לנהוג בזהירות יתרה כשמדובר בשינוי משמורת בגיל רך, וכי היפרדות חפוזה מההורה העיקרי עלולה להסב נזק רגשי חמור. יחד עם זאת, הובהר כי על האם להשתלב בתהליך טיפולי, וכי כל התנהלות שתעיד על פגיעה בקטינה או אי שיתוף פעולה מצד מי מההורים תישקל לחומרה בהמשך ההליך.
הבקשה להעברת המשמורת נדחתה, ונקבעו מתווה טיפולי לזוג, ליווי מקצועי ומעקב תסקירים, לצד זמני שהות מוגברים לאב.
