עתירה מנהלית נגד החלטת משרד התחבורה לדחות בקשה להעברת בעלות על רכב ממוגן ירי, בטענה שמדובר בהפרה של הבטחה מנהלית ובפגיעה בזכות לחיים ולשלמות הגוף.
פרטי המקרה:
העותר, באמצעות חברה שבבעלותו, ביקש להעביר על שמו רכב ממוגן ירי. לטענתו, דוא"ל מאגף הרישוי מהווה אישור לבקשת המיגון בעקבות ערר שהוגש. אך כשהתייצב במשרד הרישוי, התברר לו שהבקשה לא אושרה. המדינה טענה כי אין מדובר באישור אלא בהזמנה למענה פרונטלי. בנוסף, נטען כי העותר מחזיק בעבר רכישת רכבים ממוגנים תוך עקיפת החסימה המערכתית, ושברשותו רכב ממוגן נוסף.
טענות העותר:
הדוא"ל מהווה הבטחה מנהלית מחייבת, מדובר בזכות יסוד לחיים ולביטחון, יש לבחון אישור בכפוף להתחייבויות כגון ערבות, אין מניעה אישית או עבר פלילי משמעותי המצדיק סירוב, העותר פוחד לצאת מביתו ומצבו מסכן חיים.
עמדת המדינה והמשטרה:
הסירוב נובע מהמלצה שלילית המבוססת על מידע מודיעיני חסוי. נטען כי העותר מעורב בסכסוך דמים פעיל, שהשימוש ברכב ממוגן יוצר "מירוץ חימוש" המגביר את הסיכון לציבור הרחב ולמעורבים. מיגון אינו מרתיע אלא מוביל להחרפת האמצעים התוקפניים. הדוא"ל אינו מהווה הבטחה מנהלית תקפה, לא עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה (למשל, בג"ץ 8634/08 אלחננוב, בג"ץ 135/75 סאי-טקס). כן הוצג לעיון השופטת מקרה מקביל שבו יהודי נדחה מסיבות דומות, לשם שלילת טענת אפליה.
קביעות בית המשפט:
נקבע כי ההחלטה המנהלית מבוססת כדבעי, סבירה, מידתית ונשענת על ראיות משמעותיות ושיקולים ענייניים. אין עילה להתערבות. נדחתה הטענה להבטחה מנהלית – המסמך אינו מפורש, לא ברור, ולא ניתן על-ידי בעל סמכות מתוך כוונה מחייבת. גם טענת אפליה נדחתה – הוכח כי מדיניות עקבית הוחלה גם כלפי אחרים במצב דומה. כן נדחתה טענת העותר שהתבססה על כתבה עיתונאית על רכב טסלה ממוגן – המסמך לא הוגש במועד, לא נבחן ע"י הרשות, והכתבה אינה מוכיחה טענותיו אלא להפך.
הכרעת בית המשפט:
העתירה נדחית. אין צו להוצאות. השופטת יעל בלכר הבהירה כי הגם שמדובר בזכות לחיים, הרי שבאיזון הכולל, בטיחות הציבור גוברת במקרה זה. לא הוכחה הבטחה מנהלית מחייבת, והמדיניות המנהלתית נשענה על ניסיון ונוהל תקף.
