פסק הדין דן בערעור של בעל שטען כי הוא פטור מהשבת הלוואה שנלקחה עבורו על ידי אשתו לשעבר, בשל סעיף בהסכם ביניהם לפיו ההלוואה תפקע אם לא יתגרשו תוך שש שנים.
לטענתו, מאחר והגירושין בפועל התבצעו רק לאחר מועד זה, אין עליו חובה לשלם. מנגד, האישה טענה כי הבעל עיכב את הגט במכוון כדי להתחמק מהחוב, וההלוואה נלקחה עבורו בלבד בהתאם להסכם ברור.
בית הדין קבע כי יש לפרש את ההסכם על פי כוונת הצדדים, ולא לפי לשונו הפורמלית. כוונת הצדדים הייתה לקבוע מועד הגירושין לפי ההחלטה השיפוטית, ולא לפי המועד הפורמלי של מסירת הגט – ובפרט כשבעל מעכב את סידורו בחוסר תום לב. בפועל, כבר בהחלטת בית הדין מיום 10.2.2022 נקבע שעל הבעל לגרש – והדבר מהווה את "מועד הגירושין" לעניין ההסכם. הבעל, לפי התרשמות הדיינים, עיגן את אשתו כדי לגרום לפקיעת התחייבותו להחזר ההלוואה, ולכן אין לקבל את פרשנותו להסכם.
עוד קבע בית הדין כי ההסכם תקף אף אם לא אושר בבית משפט בהתאם לחוק יחסי ממון, שכן הוא יושם בפועל: האישה נטלה הלוואה גדולה על דירתה הפרטית (שרשומה על שמה) והשקיעה את הסכום בעסקי הבעל, בתנאי להסכם שהתחייב להשיב את הסכום לפי תרחיש גירושין. טענת הבעל לחוסר תוקף בשל אי-אישור ההסכם מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב, ודינה להידחות לפי פסיקת בג"ץ ובע"מ 9126/05.
בצד זה, קיבל בית הדין באופן חלקי את ערעור הבעל לעניין פסיקת ההוצאות – וחייבו רק ב־10,000 ש"ח הוצאות (במקום 22,000), תוך ביטול חיובו בתשלום לאוצר המדינה.
לסיכום: הסכם שלא אושר פורמלית אך יושם בפועל – תקף ומחייב. פרשנות הסכם תיעשה לפי כוונה ותום לב, לא לפי נוסח טכני. בית הדין דחה ניסיון של עיגון גט לצורך התחמקות מחוב.
