בפסק דין זה נדונה בקשת אב להורות על קיום בדיקת מסוגלות הורית לאם בתם הקטינה, וכן בקשתו לקביעת זמני שהות עמו. האם והאב הם הורים לבת כבת 6, המצויה במשמורת האם מאז פרידת הצדדים, והאב טוען כי לאורך השנים לא קיים עמה קשר משמעותי בשל התנגדות האם ושיבוש קשר מתמשך מצדה, שהביאו לנתק מוחלט בינו לבין הילדה.
לדבריו, למרות שנקבעו בעבר זמני שהות, הם לא קוימו הלכה למעשה, האם לא משתפת פעולה, מתנגדת לכל התקדמות, והדבר פוגע פגיעה חמורה בבתו ובזכותו ההורית. האב ביקש להורות על בדיקת מסוגלות הורית של האם, בטענה כי ניכור הורי מצד האם פוגע בטובת הילדה.
האם טענה מנגד כי האב לא גילה כל עניין אמיתי בבתו במשך שנים, נעדר מהותית מחייה, אינו עומד בתשלומי המזונות, ובפועל מעולם לא יזם קשר ישיר עמה. לטענתה, אין מקום לבדיקת מסוגלות הורית, וכי מדובר בניסיון לייצר עימות במקום לפעול לקשר הדרגתי מבוקר.
שירותי הרווחה ואפוטרופוס לדין של הקטינה התרשמו מהאם כמסורה, מטפלת היטב, אך גם ככזו שמתקשה מאוד לראות את האב כהורה משמעותי, דבר המשפיע על עמדות הילדה עצמה. שירותי הרווחה המליצו שלא לבצע בדיקת מסוגלות הורית בשלב זה אלא לפעול תחילה לשיקום הדרגתי של הקשר באמצעות תהליך טיפולי הורי-ילדי. האפוטרופוס לדין תמך בגישה זו.
בית המשפט קבע כי אין די בטענות כלליות ובלתי מבוססות כדי להורות על בדיקת מסוגלות הורית – שהיא כלי קיצוני ומצומצם במקרים של חשש אמיתי לכשירות הורית. נקבע כי חרף הקשיים המוכחים בקשר, האב לא מיצה את האפשרויות שניתנו לו בעבר, לא שיתף פעולה עם תהליכים טיפוליים, ובחלק מהתקופה אף לא פנה לבית המשפט בבקשות מתאימות.
לפיכך, נדחתה הבקשה לבדיקת מסוגלות הורית, אך נקבע כי תחל תוכנית טיפולית הדרגתית לחידוש הקשר בין האב לקטינה, לרבות הדרכת הורים, קביעת מפגשים מפוקחים, ודיווח תקופתי לבית המשפט. בית המשפט הדגיש את טובת הילדה כעיקרון העל, והבהיר כי על שני ההורים לפעול בתום לב לצורך חידוש הקשר, ולא לנקוט הליכים מתוך רצון להעניש או לייצר הישגים משפטיים.
