פסק הדין עוסק בשאלת הסמכות הנמשכת של בית הדין הרבני לדון בבקשת אב להפחתת מזונות ילדיו, לאחר שהסכם הגירושין בין ההורים אושר בבית הדין הרבני ללא שנערך דיון לגופו של עניין. בית הדין הרבני הגדול קבע כי יש לו סמכות, אך בג"ץ (מפי המשנה לנשיא מרים נאור ובהסכמת הנשיא גרוניס והשופטת ארבל) הפך החלטה זו, וקבע כי אין סמכות נמשכת לבית דין שאישר הסכם בלבד מבלי לדון בו מהותית.
בית המשפט פסק כי הסמכות הנמשכת, שמקורה בכיבוד הדדי בין ערכאות ובשיקולי מדיניות, חלה רק כאשר התקיים דיון מהותי, קרי – כאשר בית הדין דן ופסק בנושא הספציפי. אישור טכני של הסכם, גם אם ניתן לו תוקף של פסק דין, אינו מקנה סמכות כזו. כאשר אין כריכה תקפה או הסכמה מפורשת של הצדדים, ומזונות הילדים לא נדונו בפועל, הסמכות לדון בשינויים בהם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד.
עוד נקבע כי החלת סמכות נמשכת במקרים כאלה עלולה להחמיר את מרוץ הסמכויות בין הערכאות, לפגוע במעמדם העצמאי של הקטינים ולהטיל מגבלות לא ראויות על בחירת ההורים באיזו ערכאה לאשר את הסכם הגירושין. לפיכך, הדיון בהפחתת המזונות יתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, ובית הדין הרבני חרג מסמכותו. העתירה התקבלה, והמשיב חויב בהוצאות.
פסק הדין מעגן את הלכת "דן ופסק" כמבחן מחייב להחלת סמכות נמשכת ומחזק את ההבחנה בין סמכות מהותית לבין אישור פורמלי.
