בג"ץ זה עסק בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת שיפוי של בעל מאשתו לשעבר, בגין תשלום מזונות מעבר לסכום שהוסכם בהסכם גירושין שאושר בפסק דין. הבעל פנה לבית הדין הרבני לאחר שבית המשפט המחוזי פסק הגדלת מזונות לילדיו – מבלי שהעלה שם טענת שיפוי או שצירף את האם כצד. בית הדין הרבני האזורי, ואחריו הגדול, קיבלו את תביעת השיפוי, והאישה עתרה לבג"ץ בטענה להעדר סמכות.
בית המשפט העליון, בפסק דינו של השופט מישאל חשין, קבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות עניינית לדון בתביעות חוזיות כמו שיפוי – גם אם הסכם השיפוי נכלל בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. ההתחייבות לשיפוי נובעת מדיני החוזים, ואינה נחשבת ל"עניין נישואין וגירושין" או לעניין שנכרך בגירושין. הסכמה מפורשת או מכללא אינה יכולה להעניק סמכות לבית הדין הרבני מקום שהחוק לא העניק לו סמכות זו.
עוד נקבע כי גם אם מתקיים עיקרון "הסמכות הנמשכת", הוא חל רק כאשר מדובר בעניין שנדון ונותר תלוי ועומד, או בעניינים משתנים כמו מזונות. לעומת זאת, פסק דין המאשר הסכם שיפוי יוצר עילת תביעה חדשה לאחר מתן הגט, ולכן ההליך כולו צריך להתברר בבית המשפט האזרחי.
העתירה התקבלה, ובית המשפט ביטל את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. פסק הדין נחשב לאבן יסוד בהבהרת גבולות סמכותם העניינית של בתי הדין הרבניים, במיוחד לגבי אכיפת התחייבויות חוזיות לאחר הגירושין.
