פסק הדין עוסק בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון ולהכריע במחלוקות ממוניות בין בני זוג שהתגרשו, כאשר הסכסוך אינו בתחום סמכותו הייחודית לפי החוק, אך הצדדים הסכימו ביניהם לפנות אליו או ניסחו סעיף בוררות בהסכם הגירושין.
בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ’יה, בהסכמת המשנה לנשיא חשין והשופט ג'ובראן) קובע באופן חד וברור כי בית הדין הרבני, בהיותו ערכאת שיפוט ממלכתית, פועל רק במסגרת הסמכויות שהוקנו לו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953. לכן, אין בידי בית הדין סמכות לדון בתביעה חוזית-ממונית לאחר הגירושין, גם אם ניתנה לכך הסכמת הצדדים, וגם לא כבורר, אלא אם החוק העניק לו סמכות מפורשת לכך.
במקרה זה, הבעל תבע לאכוף על האישה סעיף שיפוי מתוך הסכם הגירושין לאחר שזו תבעה מזונות מוגדלים לילדים. סעיף 5 להסכם קבע כי אם תוגש תביעה להגדלת המזונות, תיאלץ האישה לשפות את הבעל במחצית מהרכוש. בית הדין הרבני ראה עצמו מוסמך לדון בתביעה זו מכוח סעיף הבוררות, אך בג"ץ פסל זאת מכל וכל: אין לערכאה שיפוטית סמכות לדון כבוררת ללא הסמכה מפורשת בחוק, ואי אפשר להקנות לה סמכות מעבר למה שקובע הדין.
פסק הדין מחזק את עקרון החוקיות ואת הדרישה לא להחיל סמכות שיפוט על בית דין דתי מכוח הסכמות פרטיות, קובע גבולות ברורים לסמכותו של בית הדין הרבני, ומהווה נדבך משמעותי בפסיקה הנוגעת ליחסי בית הדין הרבני וערכאות אזרחיות בהקשרים של אכיפת הסכמים לאחר גירושין.
