ההליך עסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר דחה התנגדות לקיום צוואה. המערערים, בני משפחת המנוחה, טענו כי הצוואה שנערכה על ידה אינה משקפת את רצונה האמיתי, שכן לטענתם המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה במועד עריכתה, וכי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד אחד הנהנים ממנה.
לטענת המתנגדים, מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של המנוחה היה ירוד בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה, ולכן לא הייתה מסוגלת להבין את משמעות פעולתה ואת היקף רכושה. בנוסף נטען כי אחד מהנהנים היה מעורב בניהול ענייניה של המנוחה והפעיל עליה לחץ שהוביל לעריכת הצוואה לטובתו. מנגד, המשיבים טענו כי הצוואה נערכה כדין בפני עדים, כי המנוחה הייתה צלולה בדעתה וכי רצונה היה להוריש את רכושה כפי שנקבע בצוואה.
בית המשפט לענייני משפחה בחן את הראיות, לרבות עדויות העדים לצוואה, מסמכים רפואיים וחוות דעת מומחים, וקבע כי לא הוכח שהמנוחה הייתה חסרת כשירות במועד עריכת הצוואה. עוד נקבע כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להוכחת השפעה בלתי הוגנת, וכי לא נמצאה מעורבות פסולה בעריכת הצוואה מצד הנהנים.
בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, אימץ את קביעות הערכאה הדיונית וקבע כי נטל ההוכחה לפגמים בצוואה מוטל על המתנגדים, וכי הם לא הצליחו להרים נטל זה. נקבע כי ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה מבוססים על התרשמות ישירה מן העדים ואין הצדקה להתערב בהם בערעור. לפיכך הערעור נדחה ונקבע כי הצוואה תקוים בהתאם לרצון המנוחה.
