ההליך עסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שנגעה לאופן ניהול ההוכחות בתביעה הקשורה לעיזבון מנוח. המבקשת, שהיא סבתן של המשיבות ונתבעת בהליך, התנגדה להחלטה שקבעה את סדר שמיעת העדים וכן קבעה כי עורך דין שהיה מעורב בעסקה הקשורה לעיזבון ייחשב כעד הגנה, לאחר שהמשיבות ביקשו לזמנו לעדות לצורך חקירה נגדית.
הרקע לסכסוך הוא מחלוקת משפחתית חריפה סביב היקף עיזבון המנוח והעסקאות שבוצעו בנכסיו. במסגרת ההליך ביקשו המשיבות לזמן לעדות את עורך הדין שהיה מעורב באחת העסקאות הרלוונטיות, בטענה כי עדותו דרושה לבירור העובדות. המבקשת טענה כי ההחלטה לסווג את העד כעד הגנה ולחקור אותו בחקירה נגדית בלבד פוגעת בזכויותיה הדיוניות ועלולה להשפיע על ניהול ההליך ועל בירור האמת.
בית המשפט המחוזי קבע כי ככלל החלטות הנוגעות לסדר שמיעת העדים ולניהול ההליך הן החלטות דיוניות המצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ולכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בהתאם לכך נדחו טענות המבקשת ביחס לסדר הבאת העדים ולחלוקת ישיבות ההוכחות בין פרשת התביעה לפרשת ההגנה.
עם זאת נקבע כי לא היה מקום לקבוע כי אותו עורך דין ייחשב כעד הגנה, שעה שהמבקשת עצמה לא ביקשה לזמנו לעדות. בנוסף צוין כי החלטת הערכאה הראשונה לא הבהירה את אופי החקירה שתיערך לעד על ידי הצדדים. לפיכך התקבלה בקשת רשות הערעור באופן חלקי: הקביעה שלפיה העד נכלל ברשימת עדי ההגנה בוטלה, והדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לצורך השלמת ההחלטה ומתן הוראות ברורות ביחס לאופן חקירתו של העד במסגרת ההליך.
