הסוגיה שנדונה: האם יש לחייב בעל בגט נוכח טענות לאלימות מילולית ונפשית קשה מצד האישה, חרף התנגדותו לגירושין תוך טענתו לשלו"ב, ומהן ההשלכות המשפטיות לגבי חיובו בגט.
סיכום משפטי:
פסק הדין עוסק בבני זוג המצויים בסכסוך מתמשך, במסגרתו טענה האישה להתנהגות קשה ומשפילה מצד הבעל, לרבות קללות, צעקות, שליטה אובססיבית והפחדות שגרמו לה לפחד ממנו ולפנות למרכז סיוע. הבעל מנגד טען כי אשתו היא זו שיצרה אווירה קשה, וכי הוא דווקא רוצה בשלום בית. האישה תובעת גט מתוך תחושת מיאוס קשה, אך גם מבקשת את כתובתה.
בית הדין בחן האם מדובר במקרה המצדיק כפייה או לכל הפחות חיוב בגט. על פי ההלכה, לא די באמירת "מאיס עלי" כדי לכפות גט, אלא אם מדובר בטענה מבוררת. בית הדין השתכנע מהתנהלות הצדדים, מהעדויות ומהדינמיקה הכוללת בין בני הזוג, כי קיימת תחושת מיאוס אמיתית ומבוססת מצד האישה, שאינה מבקשת להתגרש מתוך נוחות או קלות דעת, אלא מתוך צורך נפשי ממשי.
בית הדין קבע כי אמנם אין מקום לכפיית גט מכוח עילת "מאיס עלי", אך יש לחייב את הבעל בגט לפי דברי פוסקים רבים אשר הכירו במצבים בהם שהות משותפת תחת קורת גג אחת בלתי אפשרית – דוגמת תשב"ץ, מהרש"ם ועוד – כאשר ניכר שהחיים עם הבעל הפכו בלתי נסבלים, ויש להחיל את הכלל: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". בית הדין הדגיש גם את חוסר כנותו של הבעל בתביעת שלום הבית, וקבע מועד לסידור הגט.
בנוגע לכתובה, בית הדין טרם הכריע ודרש כי האישה תבהיר האם היא עומדת על דרישתה. בהקשר לחלוקת רכוש וחובות, נדרש הבעל להציג פירוט מלא של החובות בהם הוא מבקש שיתוף מהאישה, וכן נקבע כי תיבחן האפשרות למנות אקטואר לצורך איזון המשאבים. משמורת הילדים ניתנה לאם בהתאם לדוחות שירותי הרווחה, כאשר נושא הסדרי השהות יידון בהמשך.
