האם יש מקום להורות על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לבחינת כשירותה הקוגניטיבית של אם המנוחה לערוך צוואה, בהתאם לבקשת מתנגדים לצוואה, במסגרת התנגדות לקיום צוואה שנערכה בשנת 2020.
מדובר בבקשת רשות ערעור שהגישו ילדיה של המנוחה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שדחה את בקשתם למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לבחינת כשירותה של אמם המנוחה לערוך את צוואתה. בקשתם של המבקשים נסמכה בעיקרה על בדיקת מיני-מנטל שנערכה למנוחה בשנת 2019, שבה קיבלה ציון 22/30, לצד מספר מסמכים רפואיים נוספים, שחלקם התייחסו לתקופה מאוחרת יותר – לאחר פגיעה מוחית ממנה סבלה המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא הונחה ראשית ראיה מספקת המצדיקה מינוי מומחה רפואי, משום שהמסמכים שהוצגו אינם נוגעים במובהק למועד עריכת הצוואה. על כן נדחתה הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט שאול שוחט) דחה את בקשת רשות הערעור. בפסק דינו הבהיר כי קיים מנגנון דיוני המאפשר למבקש להביא מומחה מטעמו גם אם בית המשפט לא מינה מומחה מטעמו. מינוי מומחה על ידי בית המשפט אינו זכות דיונית בסיסית אלא כלי לניהול הדיון, ובפרט כאשר אין מניעה שהצד יביא מומחה מטעמו בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ותקנה 25(ח) לתקנות סדרי הדין. המבקשים לא הצביעו על מניעה להגיש חוות דעת מטעמם ואף הדיון טרם הגיע לשלב ההוכחות.
בית המשפט הבהיר כי אין הכרח במינוי מומחה מטעם בית המשפט כדי לברר טענות רפואיות – ניתן להוכיחן באמצעות מומחה פרטי. משכך, נדחתה הבקשה ללא צו להוצאות, והעירבון הוחזר. ההחלטה פורסמה ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
