פסק הדין עוסק בערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בחדרה מיום 4.6.2024, שדחה תובענה להוכחת אבהות של מנוח על המערער. המקרה מדגים את הדילמות המורכבות בהוכחת אבהות כאשר האב הנטען כבר נפטר ולא ניתן לבצע בדיקה גנטית ישירה עמו, תוך התמודדות עם ראיות עובדתיות מורכבות מול ממצאים גנטיים חד משמעיים.
הרקע העובדתי כולל תובענה שהוגשה על ידי אם המערער (שאז היה קטין) נגד אמו של המנוח שהינה היורשת היחידה. בעבר הגישה האם שתי תביעות כנגד המנוח בחייו – תביעת אבהות ותביעה למשמורת – שנמחקו בגין חוסר מעש. כמו כן הגישה תביעת מזונות שבמסגרתה הגיעה להסכמה עם המנוח לפיה ישלם 1,400 ש"ח בחודש עבור הקטין.
האם טענה שיש בידיה ראיות אובייקטיביות להוכחת הקשר הזוגי עם המנוח לפני ואחרי לידת הקטין, לרבות תצהירים של המנוח ומקורבים, והסכמת המנוח לתשלום מזונות. עוד טענה שהמערער נקרא על שם אביו של המנוח, שהמנוח התייחס אליו כבנו והתגורר עמו בשנותיו הראשונות.
נציג היועמ"ש הציע לבדוק תחילה האם קיימת דגימה של רקמות המנוח, ובהעדרה לבצע בדיקה עם קרוב משפחה זכר. לאחר שלא נמצאה דגימת DNA של המנוח, בוצעה בדיקת רקמות לאחיו לאחר קבלת הסכמתו. ביום 22.4.2021 התקבלו תוצאות הבדיקה מהן עלה שלא ניתן לקבוע כי המנוח הוא אביו הביולוגי של המערער.
בעקבות ממצאי הבדיקה הראשונה, עתרה התובעת להוצאת גופת המנוח מהקבר או לחלופין לביצוע בדיקת רקמות לקרובי משפחה נוספים. לאחר קבלת הסכמות אם המנוח ואחיותיו, בוצעה בדיקה נוספת. מדוח הממצאים מיום 7.5.2023 עלה שהקטין אינו מתאים להיות אחיין של אחיו של המנוח ואינו מתאים להיות נכדה של אם המנוח.
לאחר קבלת תוצאות בדיקת הרקמות השנייה, נעתר בית משפט קמא לבקשת האם לביצוע עיבוד סטטיסטי של התוצאות על ידי סטטיסטיקאי גנטיקאי מוסמך. אולם למנוח לא היו דגימות DNA או ביופסיות בבית החולים ולכן הבדיקה הסטטיסטית לא התקיימה, כיוון שנמסר שתוצאותיה לא ישנו את הממצאים הקיימים.
ביום 17.4.2024 דחה בית משפט קמא את בקשת האם להוצאת גופת המנוח מהקבר. האם הגישה ברע"ע על ההחלטה שנדחתה. לאור דחיית הבקשה, הגישה אמו של המנוח בקשה למתן פסק דין הדוחה את התביעה, והאם אף היא הגישה בקשה למתן פסק דין כדי לא לעכב את הליך הערעור.
בית משפט קמא דחה את התביעה בהעדר הוכחת אבהותו של המנוח. בית המשפט הדגיש שבהליך בוצעו בדיקות רקמות עם אחיו של המנוח, אמו ואחיותיו, ומשילוב כל הבדיקות נמצא שאין זה סביר שהמנוח הוא אביו של המערער. לאור ממצאים אלה נדחתה אף בקשת האם לפתיחת קברו של המנוח.
בית משפט קמא קבע שתביעת אבהות היא תביעה אזרחית בה מידת ההוכחה הדרושה היא על פי מאזן הסתברויות. בדיקת סיווג הרקמות היא הדרך המהימנה ביותר לקביעת אבהות והיא הראיה הטובה ביותר. למרות זאת היא אינה גורעת מזכות בעלי הדין לנסות ולהוכיח את טענותיהם בדרך אחרת ומיכולת בית המשפט לקבוע ממצאים על יסוד תשתית ראייתית אחרת.
בית משפט קמא בחן את המסמכים שצירפה האם, כולל העתק כתב תביעת אבהות, פרוטוקול דיון בו הסכים המנוח לבדיקת רקמות, הודעה על היעדרות המנוח לבדיקות, כתב תביעת מזונות, פרוטוקול הדיון בו הסכימו הצדדים על חיוב המנוח במזונות, ותצהיר המנוח מיום 27.2.2008 בו הצהיר שהקטין בנו.
בית משפט קמא לא שוכנע שניתן להצהיר על בסיס האסמכתאות שהמציאה האם כי המנוח הוא האב הביולוגי של המערער. הוא הדגיש שהאם לא עמדה על תביעת האבהות שהגישה בעבר וזו נמחקה מחוסר מעש. אף בתביעת המזונות ובתצהיר המנוח, אין כדי להוות ראיות לקיומו של קשר ביולוגי, בפרט שהמנוח לא נרשם במרשם האוכלוסין כאביו של המערער.
במסגרת הערעור טען המערער שבית משפט קמא שגה כשהתעלם מסירוב המנוח לבצע בדיקת רקמות בחייו, ושדי בסירוב זה לקבל את התביעה. עוד טען שבית המשפט התעלם מהסכמת המנוח לשלם מזונות ומתצהיר בו הצהיר שהוא אבי המערער. המערער גם טען שמתוצאות בדיקת הרקמות לא ניתן לשלול את אבהות המנוח ושההחלטה לדחות פתיחת הקבר שגויה.
המשיבה 2 (מדינת ישראל) טענה בתשובתה שבדיקה גנטית מהווה את האמצעי הטוב והאמין ביותר לקביעת אבהות ומשמשת כ"דרך המלך". נטל ההוכחה היה מוטל על המערער ואמו והם לא עמדו בנטל. ההיפך הוא הנכון – הבדיקה הגנטית הוכיחה שאין סבירות לאבהות הנטענת.
המשיבה טענה שהמנוח לכל היותר טעה לחשוב שהוא אביו הביולוגי של המערער, או שסבר שיש סיכוי שהוא האב – סיכוי שלא הוכח. הראיות שהוגשו אינן אובייקטיביות ועומדות בסתירה לראיה מדעית. אפילו אם הצדדים מסכימים ומצהירים על אבהות, אין די בכך ויש צורך בהוכחת האבהות.
בדיון בערעור ביום 11.11.2024 חזר ב"כ המערער על טענותיו והציג תמונות המראות לשיטתו על "דמיון שאי אפשר לטעות" בין המנוח והמערער. ב"כ היועמ"ש טענה שהמנוח לא שיתף פעולה בחייו עם בדיקת הרקמות מסיבות לא ידועות. ב"כ המשיבה הראשונה הדגישה שמשפחת המנוח היו שמחים לתשובה אחרת מהבדיקות כיוון שלמנוח לא היו ילדים, ושכל בדיקה שהתבקשה התקבלה.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור באופן חד וברור. בית המשפט קבע שלא מצא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטי אליה הגיע, ושאין במסקנה המשפטית טעות שבחוק. בית המשפט הדגיש שני כללים מרכזיים: ערכאת הערעור אינה יושבת כערכאה דיונית ותתערב בממצאים עובדתיים רק במקרים חריגים כאשר נפלה טעות בולטת.
בית המשפט קבע שהממצאים העובדתיים של בית משפט קמא מעוגנים בחומר הראיות, בהתרשמותו מהצדדים ובמיוחד מתוצאות הבדיקות הגנטיות שנערכו ששללו אבהותו של המנוח. המסקנות המשפטיות מעוגנות בדין ובפסיקה. בית המשפט הדגיש שתמונות המלמדות על דמיון בקלסתר הפנים אין בכוחן לגרום להכרה באבהות לנוכח תוצאות הבדיקות הגנטיות השוללות.
בנקודת הבקשה החלופית לפתיחת קברו של המנוח, בית המשפט ציין את טענת ב"כ המשיבה הראשונה שלנוכח הבדיקות הגנטיות שכבר נערכו, הוראה על פתיחת הקבר תפגע בכבודו של המת ובנסיבות אלה אין מקום להיעתר לכך.
הפסק דין מבהיר עקרונות חשובים בדיני אבהות: מעמדן המרכזי של בדיקות גנטיות כ"דרך המלך" לקביעת אבהות, אי ספיקות הסכמות או הצהרות של צדדים לקביעת אבהות ביולוגית, החשיבות של כבוד המת במקרים של בקשה לפתיחת קבר, והצורך במידת ודאות גבוהה בקביעת זהות ביולוגית.
המקרה מדגים את המתח בין הרצון הטבעי של אדם לדעת את זהותו הביולוגית לבין הצורך בראיות מדעיות אמינות לקביעת קשרי משפחה. בית המשפט מדגיש שבעידן המודרני, בו זמינות בדיקות גנטיות מדויקות, לא ניתן להסתמך על ראיות נסיבתיות או הצהרות כאשר הן עומדות בסתירה לממצאים מדעיים חד משמעיים.
תוצאת הערעור: הערעור נדחה והמערער חויב בהוצאות של 7,500 ש"ח שיחולקו בחלקים שווים בין המשיבות. הפסק דין מדגיש את חשיבות הבדיקות הגנטיות כאמצעי הוכחה מכריע בתביעות אבהות ואת הגבולות של ראיות נסיבתיות במקרים כאלה.
