הסוגיה שנדונה בפסק הדין היא שאלת אחריותו של הנתבע בגין תאונה שארעה בעת שנהג ברכבו, ומיד לאחר מכן פגע ברכב אחר תוך שהוא גורם לנזקי גוף ולרכוש לתובע, וכן נבחנת שאלת גובה הנזק והתאמת הפיצוי. מהעובדות עולה כי התובע נהג ברכבו בכביש ראשי כאשר לפתע סטה רכבו של הנתבע ממסלולו ופגע בו בעוצמה, ללא כל בלימה מוקדמת או נסיבות חיצוניות שיכלו להסביר את הסטייה.
הנתבע טען כי אובדן שליטה זמני נגרם בשל תקלה מכנית פתאומית בגלגל הרכב, אשר נבדקה רק לאחר התאונה, וכן טען כי לא ניתן לייחס לו רשלנות. התובע מצדו טען כי מדובר באחריות ברורה של הנתבע, אשר סטה מנתיבו באופן לא סביר וללא סיבה נראית לעין, וגרם לפגיעה קשה הן פיזית והן נפשית, תוך שנזקיו אושרו בחוות דעת רפואית ותמכו בטענתו לנכות זמנית.
בית המשפט דחה את גרסת הנתבע, בקובעו כי לא הובאו ראיות מספקות לתקלה פתאומית, וכי הנטל להוכחת טענת "אירוע בלתי צפוי" לא הורם, במיוחד לנוכח העדר חוות דעת מקצועית בלתי תלויה ואי הבאת עדים לתמוך בגרסתו.
נפסק כי יש לייחס לנתבע רשלנות בנהיגתו, תוך התרשלות חמורה באי שמירה על מסלול הנסיעה, מה שגרם ישירות לפגיעה בתובע. לפיכך, בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, ופסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות ונזק לרכב, אולם הפחית חלק מהפיצוי עקב היעדר מסמכים תומכים בנוגע להיבטים מסוימים של הנזק הנתבע, כמו אובדן השתכרות עתידי. בית המשפט הדגיש את עיקרון האחריות המוגברת החלה על נהגים בעת נהיגה ציבורית והצורך להוכיח נסיבות פטור נדירות בבירור רב, תוך שמירה על האינטרס הציבורי בבטיחות בדרכים.
