ההליך עסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר דחה תביעה לביטול פסק דין שאישר הסכם גירושין בין בני זוג. המערער טען כי ההסכם הושג במרמה וכי גרושתו הסתירה ממנו מידע מהותי הנוגע למצבה הכלכלי ולנכסים שבבעלותה, ולכן יש לבטל את פסק הדין שאישר את ההסכם.
לטענת המערער, רק לאחר שנים התברר לו כי המשיבה הסתירה ממנו זכויות ונכסים שונים בעת ניהול המשא ומתן להסכם הגירושין. לדבריו, לו היה מודע למידע זה בזמן אמת, לא היה מסכים להסכם כפי שנחתם. מנגד טענה המשיבה כי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים, תוך שכל אחד מהם היה מיוצג על ידי עורך דין, וכי המערער ידע היטב על מצבה הכלכלי ועל פרטי הרכוש בעת חתימת ההסכם.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי התקיימה מרמה המצדיקה ביטול של פסק דין חלוט שאישר הסכם בין הצדדים. נקבע כי ביטול פסק דין מסוג זה הוא סעד חריג המחייב הוכחת נסיבות חמורות וברורות, וכי במקרה זה לא הובאו ראיות מספקות לכך שהמשיבה הסתירה מידע מהותי או פעלה בחוסר תום לב.
בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, אימץ את קביעות הערכאה הראשונה וקבע כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת מרמה המצדיקה פתיחה מחדש של פסק דין חלוט. נקבע כי מדובר בניסיון לערער בדיעבד על הסכם גירושין שנחתם והובא לאישור בית המשפט לאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ משפטי. לפיכך נדחה הערעור ונקבע כי פסק הדין המאשר את הסכם הגירושין יעמוד על כנו.
