בפסק הדין נדונה עתירה מנהלית שהוגשה נגד משרד התחבורה ונגד קצין רישוי מוסמך, בעקבות סירובם לרשום על שם העותר רכב ממוגן ירי אשר נרכש על-ידו, בטענה כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, מפלה, ופוגעת בזכותו לחיים ולשלמות הגוף.
העותר טען כי בעבר כבר החזיק ברכב ממוגן, ואף קיבל אישור ממשרד התחבורה למיגון הרכב הנוכחי. לטענתו, אישור זה, שהועבר אליו בדוא"ל רשמי, מהווה הבטחה מנהלית מחייבת. עוד טען כי משרד התחבורה פועל נגדו ממניעים זרים, באפליה אסורה, ומבלי שניתנה לו הזדמנות לשימוע. המדינה השיבה כי הדוא"ל המדובר אינו מהווה אישור סופי אלא לכל היותר התחייבות לבחינת הבקשה, וכי האישור תלוי גם בעמדת המשטרה.
במקרה זה, המשטרה הסתמכה על מידע מודיעיני חסוי לפיו העותר מעורב בסכסוך דמים פעיל, וכי הענקת רכב ממוגן עלולה להסלים את הסכנה לציבור ולעותר עצמו, מתוך ניסיון של הצדדים לסכסוך לחדור את שכבת ההגנה ולפגוע בו. המשטרה הדגישה כי בעבר נרשמו אירועים של פגיעה בחפים מפשע במסגרת סכסוכים כאלה, ושימוש ברכב ממוגן דווקא מגביר את רמת התחמושת והסיכון.
בית המשפט בחן את טענות העותר ודחה את העתירה. נקבע כי לא מדובר בהבטחה מנהלית מחייבת, שכן המסמך לא עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה – לא נמסר על ידי גורם מוסמך, אינו חד-משמעי, וכולל ניסוח מרומז בלבד. עוד צוין כי מדובר בהחלטה מנהלית שנשענה על עמדת גורמי הביטחון, ובפרט על חוות דעת מקצועית של משטרת ישראל, אשר יש לה משקל מיוחד כאשר מדובר בבחינה של סיכון לחיי אדם.
בית המשפט אף ציין כי אין מדובר באפליה אסורה, מאחר שמדיניות משרד התחבורה היא עקבית, ולראיה – אף יהודים בסיכון לא תמיד מקבלים אישור לרכב ממוגן כאשר קיימת הערכת סיכון לפגיעה בציבור. בנוסף, טענת העותר לפיה הרכב כבר אושר למיגון לא התקבלה, מאחר ששלב ההתחייבות הראשונית לא כלל התחייבות להעברת בעלות, ולפיכך לא נגרמה לעותר ציפייה מוגנת.
בית המשפט מצא כי החלטת הרשות הייתה סבירה, עניינית, ואינה נגועה בחוסר תום לב או שרירותיות, ולכן אין מקום להתערב בה. העתירה נדחתה ללא צו להוצאות.
