ערעור על פסק דין בית המשפט לענייני משפחה שדן בשלוש תביעות: ביטול הסכם התרת נישואין ונספח לו מחמת טעות, אכיפת ההסכם, ותביעה נזיקית בגין "הונאת אבהות".
הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בצ'כיה ב-2013. במהלך הריון המערערת ב-2016, חתמו על הסכם התרת נישואין שאושר בבית המשפט. ההסכם קבע כי הדירה שייכת למשיב, אך אם המערערת תלד, היא והילד יוכלו להתגורר בדירה עד לגיל 18, והמשיב ישלם את המשכנתא. כמו כן הוסכם שהמשיב ישלם למערערת 100,000 ₪ במסגרת איזון משאבים.
לאחר לידת הקטינה ב-2017, חתמו הצדדים על נספח להסכם ב-2018, לפיו המשיב יעביר את מלוא זכויותיו בדירה למערערת תמורת 450,000 ₪. המערערת שילמה את הסכום והדירה הועברה לשמה.
ב-2018 הגיש המשיב תביעת אבהות, ובדיקה גנטית הוכיחה כי הוא אינו אבי הקטינה. עקב כך הגישו הצדדים תביעות הדדיות.
המשיב טען כי הסכים להעביר את הדירה רק מתוך אמונה שהקטינה היא בתו ורצון לדאוג למדורה. לטענתו, לולא הטעות לא היה חותם על ההסכמים.
המערערת טענה כי הדירה הייתה משותפת בפועל, הם שילמו יחד את המשכנתא ושיפצו אותה, והעברת הדירה הייתה חלק מהסכמה רכושית כללית ולא מותנית באבהות.
החלטת בית משפט קמא
בית המשפט קיבל את תביעת המשיב וביטל באופן חלקי את ההסכם – ביטל את סעיף 4 (זכות המגורים) ואת הנספח (העברת הבעלות), אך השאיר את שאר הסעיפים. קבע כי המשיב חויב להחזיר למערערת 450,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה. התביעה הנזיקית נדחתה. המערערת חויבה בהוצאות משפט של 30,000 ₪.
החלטת בית הדין העליון
בית הדין העליון דחה את הערעור. הוא קבע כי בית משפט קמא בחן נכונה את כוונות הצדדים וקבע שקיימת הפרדה ברורה בין ההסכמות הרכושיות (איזון משאבים) לבין הסעיפים הנוגעים למדור הקטינה.
בית הדין קבע כי המשיב הסכים לתת זכות מגורים ולהעביר את הדירה רק מתוך הנחה שהקטינה היא בתו. הביטול החלקי נעשה כדין מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים, המאפשר ביטול כאשר "מן הצדק לעשות כן".
בית הדין הדגיש כי לא מדובר בטעות בכדאיות העסקה אלא בטעות יסודית שחותרת תחת כל ההסכמה. המערערת חויבה בהוצאות נוספות של 15,000 ₪.
