פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור שהגיש האב על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר חייבה אותו בהחזר סך של 46,100 ש"ח לאם בגין תשלומים ששילמה לבתה במהלך שירותה הצבאי, בהתאם להסכם הגירושין ביניהם שקיבל תוקף של פסק דין. על פי הסכם זה התחייב האב לשלם דמי מזונות לבת גם בזמן שירותה הצבאי, אך בפועל חדל לשלם החל מדצמבר 2021. האם שילמה את הסכומים במקומו, ופנתה לבית המשפט לקבלת החזר.
האב טען כי לא היה מקום לחייבו בדיעבד, משום שלא ניתן צו תשלום מזונות ישיר לבת, וכי לא הייתה כל דרישה לתשלום בזמן אמת. עוד טען כי פסק הדין ניתן בניגוד להסכמות שהושגו ביניהם בהליך אחר, ובלתי סביר לאור שינוי נסיבות, שכן הבת משתכרת וכי מדובר במעשה עשוי. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו, וקבע כי החיוב במזונות בעת שירות צבאי הוסכם באופן ברור ומפורש בהסכם, ושאין צורך בצו תשלום נוסף. נקבע שהאם רשאית הייתה לשלם את הסכומים במקומו ולתבוע את השבתם, ואין המדובר בחיוב רטרואקטיבי אלא במימוש התחייבות חוזית קיימת.
בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, דחה את בקשת רשות הערעור תוך שקבע שאין המדובר בעניין בעל חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, וכי ההחלטה מבוססת על תשתית חוזית ועובדתית מוצקה. נפסק כי אין המדובר בהשגת יתרון שלא כדין מצד האם או בזכאות מופרזת של הבת, אלא במימוש פשוט של התחייבות האב, בהתאם להסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. על כן, נקבע כי אין הצדקה להתערבות בהחלטת הערכאה הדיונית, והבקשה נדחתה.
