האם יש לחייב את הבעל בגט בשל טענת האישה ל"מאיסות" הנובעת מאלימות נפשית, התנהגות מבזה כלפיה וכלפי הילדים, וכן מהשפעת מצבה הנפשי הקשה של האישה – וזאת למרות שהבעל מתנגד לגירושין וטוען לרצונו בשלום בית.
מדובר בבני זוג שסבלו ממשבר כלכלי חמור, שגרר מתיחות חריפה שהגיעה גם לאלימות, כפי שעולה מתיקי משטרה, דו"חות רווחה והתנהגותו של האיש גם בדיונים בבית הדין. האישה עתרה לגירושין תוך שהיא טוענת לאלימות פיזית ונפשית, התדרדרות חמורה במצב הנפשי שלה, וכן מאיסות ממשית. האיש, מצדו, מתנגד לגירושין בטענה לשלום בית אך טענותיו סותרות את התנהלותו בפועל ואת המידע שמסרו הרשויות.
בית הדין פסק כי לא התקיימו התנאים לכפיית גט מכוח עילת אלימות – בין היתר בשל חוסר בהוכחה לאלימות שיטתית, העדר התראה מספקת, ועובדה שהראיות על אלימות נפשית הגיעו רק לאחר הפרידה. עם זאת, הוכרה עילת "מאיס עלי באמתלא מבוררת", תוך הסתמכות על התרשמות ישירה של בית הדין, דו"חות רווחה, ואמירות האיש בדיונים. בית הדין הפעיל את הכלל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" ופסק שיש לחייב את האיש בגט.
באשר לכתובה – האישה תודיע האם תוותר על כתובתה כתנאי לגירושין. נקבע דיון להכרעה בעניין חלוקת הרכוש והחובות, וכן בנושא המשמורת – שנקבעה לאם לאור מסוכנות האב כפי שמשתקפת מדו"חות הרווחה.
פסק הדין מבוסס על פסיקות קודמות, לרבות דברי החזון איש והתשב"ץ, תוך מתן משקל כבד להתרשמות הישירה של הדיינים והתנהגות הצדדים בדיון.
הרקע המשפטי
לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, ולפי סעיף 3 לחוק בית הדין מוסמך גם בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
גם כשלא הוכחו התנאים לכפיית גט מכוח עילת אלימות, בית הדין בחן את טענת המאיסות לאור התנהלות הצדדים בפועל ולאור מידע מהרשויות.
