ההליך עסק בערעור שהגיש בעל על החלטת בית הדין הרבני האזורי לסגור תיק שעסק, בין היתר, בטענה כי האישה חייבת להשיב מחצית מהלוואה שניתנה לבני הזוג על ידי אם הבעל. לטענת הבעל, ההלוואה ניתנה במהלך החיים המשותפים לצורך הקמת עסק וכן לצורך מימון רכישת דירת מגורים, ולכן יש לחייב את האישה לשאת במחצית החוב. הבעל טען כי בית הדין האזורי לא הכריע בטענה זו וסגר את התיק מבלי לדון בה לגופה.
בית הדין הרבני הגדול בחן תחילה את שאלת הסמכות וקבע כי עקרונית לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעה שבין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, גם אם אותו צד שלישי מסכים לכך. בהתאם להלכה שנקבעה בפסיקה, תביעות הנוגעות לחוב כלפי צד שלישי צריכות להתברר בערכאות האזרחיות, ולא במסגרת הליך גירושין בבית הדין הרבני.
בית הדין הדגיש כי קיימת הבחנה בין בירור קיומו של חוב במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג לבין תביעה ישירה של צד שלישי להשבת החוב. במקרים מסוימים רשאי בית הדין לבחון קיומו של חוב כלפי צד שלישי באופן אגבי לצורך איזון המשאבים בין בני הזוג בלבד, אך אין לו סמכות להכריע בתביעה שמטרתה לחייב אחד מבני הזוג לשלם חוב ישירות לאותו צד שלישי.
במקרה הנדון נקבע כי התביעה שהעלה הבעל אינה תביעה אישית שלו כלפי האישה אלא תביעה בשם אמו, שהיא צד שלישי להליך. מאחר שמדובר במחלוקת בין האם לבין האישה, ולא בסוגיה הנדרשת לצורך איזון המשאבים בין בני הזוג, נקבע כי לבית הדין אין סמכות לדון בה.
לפיכך נדחה הערעור ונקבע כי החלטת בית הדין האזורי לסגור את התיק הייתה נכונה, אם כי צוין כי היה מקום לנמק את ההחלטה במפורש על בסיס העדר סמכות.
