ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניני משפחה שדחה תביעה רכושית של המערערת (דוקטור ומרצה) כנגד המשיב (מורה למוזיקה) וחייב אותה בהוצאות 75,000 ₪.
רקע עובדתי: הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית מפברואר 2017, עברו להתגורר יחדיו בנובמבר 2017 בדירה שבבעלות המשיב, והביאו לעולם בת בנובמבר 2019. בספטמבר 2020 נפרדו לאחר קשיים זוגיים. המערערת תבעה בתביעה רכושית: 200,000 ₪ פיצוי על "הרס המשפחה", 10% משווי הדירה, מחצית מחסכונות וזכויות סוציאליות, מחצית משווי העסק, 15,600 ₪ שהשאירה במעטפה, ומחצית מתכולת הדירה.
קביעות בית המשפט קמא: הצדדים חיו בהפרדה רכושית מוחלטת – ללא חשבון בנק משותף, כל אחד ניהל ענייניו הכספיים בנפרד. המערערת סירבה לחתום על טיוטת הסכם ממון שקבע שיתוף ברכוש שנצבר בחיים המשותפים. העובדה שהמערערת דקדקה ברכוש פעוט וטענה לבעלות בלעדית על פריטים שרכשה מעידה על העדר כוונת שיתוף. למשיב אין עסק אלא הוא מורה שכיר שנותן שיעורים פרטיים מזדמנים. התביעה הוגשה בהעדר בסיס סביר.
טענות המערערת בערעור: הצדדים היו ידועים בציבור שלוש שנים, החליפו טבעות ותכננו נישואין אזרחיים. הם ניהלו משק בית משותף, המשיב אמר לה "מה ששלו שלה", והם לא התחשבנו על הוצאות. הייתה כוונת שיתוף שמתבטאת בטיוטת הסכם הממון ובהסכמה שהמערערת תחנך את הקטינה בחינוך ביתי. המערערת סייעה בעסק המשיב – פרסום, קשר עם לקוחות, תשלום לנגנים ורכישת ציוד.
טענות המשיב: הפסיקה קובעת שלידועים בציבור נדרש נטל הוכחה גבוה לכוונת שיתוף מעבר לחיים המשותפים. המערערת לא עמדה בנטל זה – להיפך, הוכח שהייתה הפרדה רכושית מוחלטת. סירוב המערערת לחתום על הסכם הממון מלמד על העדר גמירות דעת לשיתוף. התנהלותה בעת הפרידה – דרישה לפריטים ספציפיים ולכל הכסף במעטפה – מעידה על תפיסה של הפרדה רכושית.
קביעות בית הדין: בית הדין קבע שאין להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. נדרש הבהרה בעקבות פסיקה עדכנית של בית המשפט העליון (פסקי דין שלמה) לגבי מעמד ידועים בציבור, אך במקרה זה אין צורך להכריע בסוגיה זו.
גם אם הצדדים היו ידועים בציבור, לא הוכחה כוונת שיתוף. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כוונת שיתוף – כל ההתנהלות מעידה על הפרדה רכושית: העדר חשבון משותף, סירוב לחתום על הסכם ממון, דקדוק ברכוש פעוט, דרישה לפריטים ספציפיים ולכל הכסף במעטפה.
התמליל שיחה בין הצדדים מעת הפרידה מגלה שהמערערת אמרה: "כל מה שקנינו ביחד זה שלי… אני לוקחת את הדברים שלי… קערה שלי… כוסות יין שלי…" – דברים המעידים על תפיסה של בעלות נפרדת ולא משותפת.
למשיב אין עסק עם שווי כספי אלא הוא מורה שכיר עם הכנסה נוספת זעומה משיעורים פרטיים. סכום ההוצאות (75,000 ₪) סביר בהתחשב בהיקף ההליכים שנמשכו שלוש שנים.
תוצאה: הערעור נדחה ברובו. רק בנושא חלוקת המיטלטלין הדיון הוחזר לבית המשפט קמא לקביעה אילו פריטים רכשה המערערת מכספה (שישארו בבעלותה) ואילו נרכשו במשותף. המערערת תישא בהוצאות הערעור 14,000 ₪.
משמעות משפטית: הפסיקה מחזקת את העמדה שגם לידועים בציבור נדרש נטל הוכחה גבוה לכוונת שיתוף בנכסים, ושהתנהלות מעשית של הצדדים היא המבחן המכריע – לא הצהרות עקרוניות.
