רקע: הערעור עוסק בטעות אנוש מצערת שאירעה במהלך הפרייה חוץ גופית (IVF) בבית החולים אסותא בראשון לציון. ביצית מופרית של בני זוג (המערערים) הושתלה בטעות ברחמה של אישה אחרת (המשיבה 1). כתוצאה מכך, המשיבה 1 ילדה תינוקת (הקטינה ס') שהייתה למעשה בתם הביולוגית הגנטית של המערערים.
ההורים הגנטיים (המערערים) הגישו תביעה להכרה בהורותם. המשיבה 1 (היולדת) התנגדה לתביעה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיבים 1 ו-2 (היולדת ובן זוגה) הם הורים של הקטינה, וכי על המערערים (ההורים הגנטיים) חלה חובה לפעול להרחבת הקשר עם הקטינה ככל שניתן, תוך פיקוח של יחידת הסיוע. על החלטה זו הוגש ערעור.
האפוטרופסית לדין שמונתה לקטינה תמכה בערעור, והיועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת האפוטרופסית.
טענות הצדדים: המערערים (ההורים הגנטיים): טענו שהקטינה היא בתם הביולוגית והגנטית, וכי טעות אנוש אינה יכולה לשנות את העובדה שהם הוריה. הם דרשו להכיר בהם כהורים היחידים של הקטינה ולהעביר את הקטינה למשמורתם. המשיבים 1 ו-2 (היולדת ובן זוגה): טענו שהם גידלו את הקטינה מהלידה, ראו בה את בתם לכל דבר ועניין, וכי העברת הקטינה למערערים תפגע באופן קשה בטובתה. הם ביקשו להישאר הוריה של הקטינה.
החלטת בית המשפט קמא: בית המשפט קמא קבע שהקטינה תישאר בחזקת המשיבים 1 ו-2 (היולדת ובן זוגה) שגידלו אותה, אך הורה על הרחבת הקשר עם המערערים (ההורים הגנטיים) ככל שניתן, תוך פיקוח שירותי הסיוע.
החלטת בית המשפט בערעור: בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המערערים (ההורים הגנטיים) הם הורי הקטינה וכי הרישום הקיים (שמם כהורים) יוותר על כנו. השופט צ' ויצמן (דעת הרוב): השופט ויצמן ניתח את הדין הקיים בישראל, בהיעדר חקיקה ספציפית לעניין הורות גנטית לעומת הורות יילוד. הוא התייחס לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון וקבע כי ההורה הגנטי הוא ההורה הטבעי, ואין מקום להחיל את עקרון "מעשה עשוי" (קרי, טובת הילד שמורה עם ההורים המגדלים) במקרים של טעות.
השופט הדגיש כי טעות אנוש, חמורה ככל שתהיה, אינה יכולה לשנות את העובדה שהקטינה היא בתם הביולוגית של המערערים. הוא התייחס למספר פסקי דין שדנו בסוגיית ההורות, והבחין בין מצבים שבהם מדובר בהסכמה מדעת (כגון פונדקאות חוקית) לבין מצבים של טעות, כבמקרה זה. במצב של טעות, יש להעדיף את ההורים הגנטיים, אלא אם כן הוכח נזק חמור ובלתי הפיך לילד.
בית המשפט קבע כי על אף הקשר החזק שנוצר בין הקטינה למשיבים 1 ו-2, אין הצדקה לשלול מהמערערים את הורותם הטבעית. במקום זאת, יש להבטיח את טובת הקטינה על ידי חשיפתה לסיפור חייה, ולשני זוגות ההורים, תוך ליווי ופיקוח של גורמי מקצוע.
השופט ציין כי אמנם גידולה של הקטינה על ידי המשיבים 1 ו-2 במשך שנתיים יצר קשר חזק, אך אין בכך כדי לנתק את קשר ההורות הגנטי. הוא הדגיש את החשיבות של זכות הקטינה לדעת את זהות הוריה הביולוגיים.
השופטת ו. פלאוט (אב"ד, דעת מיעוט חלקית, מסכימה לתוצאה האופרטיבית אך בדרך שונה): השופטת פלאוט הסכימה עם התוצאה האופרטיבית שלפיה המערערים הם ההורים החוקיים של הקטינה, אך דרכה המשפטית הייתה שונה. היא סברה כי יש להפעיל את סמכות בית המשפט "לטובת הקטין" ולקבוע הורות על בסיס קשר משפחתי מוכח, ולאו דווקא גנטי. במקרה זה, היא סברה שהמעשה "הנכון" הוא להכיר בהורות של המערערים, אך הדגישה שיש חשיבות רבה לקשר שנוצר עם היולדת.
השופט א. ברנד (דעת הרוב): השופט ברנד הסכים עם ניתוח השופט ויצמן ועם התוצאה. הוא הדגיש את עקרון "טובת הילד" וכי במקרה זה, טובת הילד היא לדעת את זהותו הביולוגית, וכי ההורים הגנטיים הם ההורים החוקיים.
לסיכום, נקבע כדלקמן:
- ניתן צו המצהיר כי המערערים (ההורים הגנטיים) הם הורי הקטינה, וכי הרישום הקיים יוותר על כנו.
- המערערים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטינה, ולהם הזכות והחובה לפעול בהתאם למעמדם.
- טובתה של הקטינה מחייבת כי היא תיחשף לסיפור חייה ולהוריה הגנטיים, וכי יתקיים עימם קשר בעיתוי, בדרך ובמינון שיומלצו על ידי גורמי המקצוע ובפיקוח בית המשפט קמא.
- אין חיוב לניתוק קשר מיידי, אלא ליווי מקצועי של גורמי הרווחה.
- בית המשפט הדגיש את החשיבות של חשיפת הקטינה לסיפורה ולשני זוגות ההורים, וכי ההורים יצטרכו לשתף פעולה לטובת עתידה.
הערעור התקבל במובן זה שנקבע שההורים הגנטיים הם ההורים החוקיים, ופסק הדין קמא בוטל. הדיון הוחזר לבית משפט קמא לצורך קביעת הסדרי הקשר, ובית המשפט קמא ימשיך לפקח על ההליך.
