ערעור על פסק דין בית המשפט לענייני משפחה בעניין איזון משאבים ופירוק שיתוף, שדן בשאלה האם דירת מגורים שהתקבלה בירושה יכולה להיחשב נכס משותף מכוח כוונת שיתוף ספציפית.
רקע עובדתי
הצדדים נישאו באוזבקיסטן ב-1987 ועלו לישראל ב-1991. להם 4 ילדים משותפים. ב-1994 רכשו דירה בהרצליה שנרשמה על שמם בחלקים שווים, וב-2000 עברו לגור בשכירות ברמלה והשכירו דירת הרצליה.
ב-2005 רכשה אמו של המערער דירה ברמלה על שמה בלבד, אך בפועל הצדדים הם שהתגוררו בה ושיפצו אותה. האם המנוחה התגוררה בדירה אחרת ברמלה. ב-2007 מכרו הצדדים את דירת הרצליה ורכשו נכס לצורך משרדו של המערער, הרשום על שמם בחלקים שווים.
ב-2014 נפטרה האם המנוחה והורישה את הדירה למערער במלואה. ב-2017 נרשמה הדירה על שמו. ב-2020 הגישה המשיבה תביעה לאיזון משאבים, בטענה כי הדירה היא נכס משותף למרות הירושה.
עמדות הצדדים
המשיבה טענה כי הדירה נרשמה על שם האם המנוחה באופן פיקטיבי ומטעמי מיסוי, והמערער הבטיח לה כי הזכויות בבית שייכות לשני בני הזוג. הצדדים התגוררו בבית והשקיעו בשיפוצו, והמערער יצר מצג שהדירה משותפת.
המערער טען כי הדירה נרכשה על ידי אמו ממונה אישיים, ולצדדים לא היה כסף לרכישה. השיפוצים היו מינימליים ולא מומנו על ידי הצדדים. מדובר בנכס שקיבל בירושה ואין למשיבה זכויות בו.
החלטת בית משפט קמא
בית המשפט קבע כי הדירה הייתה בבעלות האם המנוחה וכחלק מעזבונה, אך קיימת כוונת שיתוף ספציפית בנכס. קבע כי המערער הציג מצג בפני המשיבה שהדירה תהיה משותפת לאחר פטירת האם.
בית המשפט מצא כי קיים "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת השיתוף: הצדדים התגוררו בדירה 18 שנה, גידלו בה את ילדיהם, ביצעו שיפוצים משמעותיים כולל הוספת קומה לבן, ולא נערך הסכם בין האם לצדדים. כמו כן דחה טענת המערער בדבר 250,000 ₪ שטען שקיבל בירושה, בשל העדר ראיות.
החלטת בית הדין העליון
בית הדין העליון דחה את הערעור וקבע כי בית משפט קמא פעל נכון. הדגיש כי גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון ניתן להוכיח שיתוף בנכסים חיצוניים מכוח "הלכת השיתוף הספציפי".
בית הדין קבע כי המשיבה עתרה בכתב התביעה לזכויות בדירה, ולכן הסעד שניתן לא חרג מהמבוקש. מצא כי התקיימו הקריטריונים להוכחת שיתוף ספציפי: דירת מגורים יחידה של הצדדים, נישואים ארוכים (35+ שנה), התגוררות משותפת 18 שנה, השקעה בשיפוצים, והתנהלות של שיתוף משפחתי.
בעניין 250,000 ₪ – בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח העברת הסכום מהעיזבון או הפרדתו מכספים משותפים. חיוב המערער בהוצאות משפט של 15,000 ₪.
הפסק מדגיש את המעמד הייחודי של דירת מגורים ואת הקלות הראייתית הנדרשת להוכחת שיתוף ספציפי בה, גם כאשר מדובר בנכס שהתקבל בירושה.
