פסק הדין עוסק בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי המערער הוא אביו של קטין יליד 2019. האם הגישה תביעה לקביעת אבהות, בעוד המערער הכחיש את האבהות וטען כי האם קיימה יחסים עם גברים רבים בתקופה הרלוונטית. לצד הכחשתו, סירב המערער לבצע בדיקה גנטית לקביעת אבהות, והגיש במקביל תביעה נזיקית רחבת היקף נגד האם, אשר נדחתה על הסף.
ההליך בבית המשפט לענייני משפחה
במסגרת הדיון בתביעת האבהות נשמעו הראיות, כאשר האם נחקרה חקירה ממושכת ונמצאה מהימנה בעיני בית המשפט. המערער, לעומת זאת, לא העיד כלל, בטענה למצב נפשי שאינו מאפשר זאת, ואף משך את תצהירו. בית המשפט קבע כי גרסת האם עקבית, וכי בתקופה הרלוונטית קיימה יחסים אינטימיים רק עם המערער ועם בן זוגה לשעבר, אשר אבהותו נשללה בבדיקת רקמות. בנסיבות אלו, ומשסירב המערער להיבדק ללא הצדקה של ממש, נקבע כי ניתן להסיק מסקנות ראייתיות לחובתו.
הבסיס המשפטי לקביעת האבהות
בית המשפט הסתמך על הוראות חוק מידע גנטי, המאפשרות להסיק מסקנות מסירוב לביצוע בדיקה גנטית, ועל פסיקה עקבית הקובעת כי בדיקה גנטית היא דרך המלך לקביעת אבהות, אך אינה הדרך היחידה. הודגש כי כאשר אדם שהיה במערכת יחסים אינטימית רלוונטית מסרב לבדיקה פשוטה ומכרעת, ניתן לראות בכך חיזוק משמעותי לטענת האבהות.
הערעור והכרעת בית המשפט המחוזי
בערעור טען המערער לחוסר מהימנות האם, לסתירות בגרסתה, ולכך שלא היה מסוגל להעיד. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי מוקד ההליך אינו בסכסוך בין ההורים, אלא בזכותו של הקטין לדעת מיהו אביו. נקבע כי קביעת אבהות היא קביעת סטטוס בעלת השלכות רחבות, וכי טובת הקטין וזכותו לזהות גוברים על טענות המערער. עוד נקבע כי הסירוב לבדיקה, בצירוף יתר הראיות, מצדיק את המסקנה כי המערער הוא אביו של הקטין.
התוצאה והסייג שנקבע
הערעור נדחה ופסק הדין לקביעת האבהות נותר על כנו. עם זאת, נקבע כי אם המערער יסכים בתוך 30 יום לבצע בדיקה גנטית ויוכיח כי אינו אביו של הקטין, פסק הדין לא יהווה מעשה בית דין. המערער חויב בהוצאות, תוך מתן אפשרות להפחתתן אם יסכים לביצוע הבדיקה.
