ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ענבל קרן) שניתן ביום 04.08.2024 במסגרת תלה"מ 35316-03-20, בו נקבע כי הסכם שחתמו הצדדים תקף לתקופה בה היו ידועים בציבור ועד ליום נישואיהם, וכי מיום נישואיהם ואילך יחול על הצדדים חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973.
רקע: הצדדים חתמו על הסכם שנערך ואושר על ידי נוטריון, שעיקרו הפרדה רכושית בין בני הזוג. כעבור כשנתיים, נישאו הצדדים זה לזו כדת משה וישראל.
האיש היה כבן 50 ולו ילדים מנישואיו הראשונים, האישה הייתה כבת 30 ואלו היו נישואיה הראשונים. בנוסף נולדה לזוג בת משותפת.
בית המשפט קמא קבע כי הסכם שנחתם בין בני זוג שאינם נשואים תקף אך ורק לתקופת היותם ידועים בציבור, ומעת נישואיהם חלות הוראות חוק יחסי ממון.
בני זוג המבקשים ליתן להסכם שנחתם ביניהם בעת שהיו ידועים בציבור תוקף מחייב גם לתקופת הנישואין, עליהם לאשר מחדש את ההסכם לפני הערכאה המוסמכת בהתאם לחוק.
בית המשפט קמא בחן האם ניתן לראות את הצדדים כבני זוג שעמדו בפני נישואין בעת חתימת ההסכם באופן שלנוטריון הייתה סמכות לאמת את ההסכם כהסכם ממון, והשיב על כך בשלילה לאחר בחינת העדויות והראיות.
אף שההסכם אומת על ידי נוטריון כהסכם טרום נישואין בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק, הצדדים נישאו רק כעבור למעלה משנתיים לאחר מועד חתימתו. לא נמצא כי הצדדים עמדו להינשא בסמוך למועד חתימת ההסכם, ואף היה ספק אם במועד החתימה גמרו אומר ביניהם להינשא כלל.
בנוסף, בחינת נוסחו של ההסכם הובילה למסקנה כי אין מדובר בהסכם ממון טרום נישואין אלא בהסכם בין ידועים בציבור שנועד להסדיר את יחסיהם לעת פירוד. בהסכם לא מוזכרת המילה "נישואין", ההסכם נושא כותרת "הסכם" בלבד, לשונו אינה מרמזת על כוונת הצדדים להינשא, הוא אינו מתייחס לאפשרות הולדת ילדים משותפים ואינו מתייחס לגירושין.
בית המשפט קמא הסיק מסעיף 13 להסכם, המאפשר לצדדים לשוב ולדון בהוראותיו בתום שנה מחתימתו, כי הם לא ראו בהסכם הסדר רכושי סופי אלא ככזה שיחול לתקופה מסוימת.
בית המשפט קמא בחן גם התנהלות הצדדים לאחר נישואיהם (שינוי צוואה ומוטבים בפוליסת ביטוח, הפקדת כספים בחשבון על שם המשיבה, חשבונות הבנק) ומצא כי מדובר בפעולות המנוגדות להוראות ההסכם וסותרות את טענת המערער כי פעלו באופן דווקני בהתאם להוראות ההסכם.
בערעורו טען המערער, בתמצית, כי בית המשפט קמא שגה בפסק דינו שכן המערער היה נשוי בעבר ולו ילדים נוספים, הוא רצה לערוך הפרדה רכושית בינו לבין המשיבה ולכן פנה לנוטריון כדי להוציא לפועל כוונה זו.
הנוטריון אישר את ההסכם רק לאחר שהובהר לו כי כוונת הצדדים להינשא זה לזו, והנישואין נדחו בשל מצבה הרפואי של המשיבה.
המערער טען כי בית המשפט קמא שגה שלא קיבל את עדות הנוטריון, שלא דן אם ההסכם צופה פני עתיד, שלא בחן את מהותו והגיונו של ההסכם נוכח הפערים שהיו בין הצדדים בגיל וברכוש, ושלא התייחס לעובדה שהמשיבה לא פנתה למערער מעולם כדי לשנות את תנאי ההסכם.
המשיבה טענה בתשובתה כי דין הערעור להידחות, כי פסק הדין קמא מנומק ונעדר טעויות, כי הממצאים העובדתיים התבססו על שמיעת עדויות בעל פה, התרשמות מעדים ומראיות בכתב.
היא טענה כי בית המשפט קמא לא שוכנע שבמועד חתימת ההסכם הצדדים התעתדו להתחתן, ההסכם לא כלל כל מילה שהצדדים יהיו "בעל ואישה", הוא נעדר המילה "נישואין" והתייחס רק לקיום מערכת יחסים זוגית או חיים משותפים.
ההסכם אינו כולל התייחסות לגירושין עתידיים, וסיום החיים המשותפים נקבע בהסכם לפי הודעה ולא לפי סידור גט או התרת נישואין. לטענתה, ההסכם נחתם בשל חשש ולחץ ילדיו של המערער שכוונת המשיבה לעשקו כלכלית, אך אין הסכם זה צפה משטר כלכלי שלאחר הנישואין.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מקובלים עליו. לא נפלה שגיאה במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט קמא. ההסכם נחתם כאשר הצדדים היו בגדר ידועים בציבור ונישאו בפועל בחלוף מעלה משנתיים מיום החתימה.
עובר לחתימה על ההסכם לא היו הצדדים על מפתן הנישואין, הנישואין לא עמדו בפתח, ועל כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמת את ההסכם.
הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון ברורות ומתנות את תוקפו של ההסכם המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג נשואים, באישור או באימות ההסכם באחת הדרכים המנויות בסעיף.
בהיעדר אישור או אימות תקפים, ההסכם עצמו משולל תוקף. גם אם נגמיש את התנאי של צפיית הנישואין, עדיין הצפי לנישואין צריך להיות ברור, ודאי וקרוב למועד עריכת ההסכם. לא ניתן למתוח את צמד המילים "לפני הנישואין" המופיעות בסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון לתקופה של למעלה משנתיים כבענייננו.
בנוסף, כותרת ההסכם כ"הסכם" בלבד, היעדר כל התייחסות לכך שהצדדים עתידים להינשא בקרוב, היעדרן של המילים "נישואין" ו"גירושין", וה"הואיל" הראשון להסכם המציין כי "האיש והאישה מעוניינים להתגורר יחד ולקיים ביניהם מערכת יחסים זוגית", כל אלה מטים את הכף כי מדובר בהסכם שאינו הסכם ממון ואין לו תוקף לאחר נישואי הצדדים.
בית המשפט המחוזי הוסיף כי תכלית ההסכם הייתה הסדרת ענייניהם הרכושיים של הצדדים הנובעים ממערכת היחסים ביניהם כל עוד הינם ידועים בציבור.
אין לגזור גזירה שווה ממגורים של שני אנשים יחדיו וקיום מערכת יחסים זוגית ביניהם, למשטר הרכושי החל על אלה המוצאים לנכון למסד את קשרם הזוגי על דרך נישואין. הסכמה של בני זוג ידועים בציבור למשטר רכושי מסוים אינה מקימה חזקה שמסכימים הם להחלת אותו משטר לאחר שישתנה מצבם לבני זוג נשואים.
בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי ההסכם אמור להיות תקף מכוח דיני החוזים הכלליים. היחס הנורמטיבי בין חוק החוזים לבין חוק יחסי ממון הוא שבניגוד בין שני הסדרים נורמטיביים המצויים על רמה נורמטיבית שווה, יד ההסדר הספציפי על העליונה.
אין חולק כי חוק יחסי ממון הינו דין מיוחד וספציפי ביחס לחוק החוזים הכללי, שכן הוא חל רק על בני זוג, בכתב, מחייב אישור בפני גורם חיצוני לאחר שנוכח כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, הבנת משמעותיו ותוצאותיו.
לאור האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור וחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו מתוך סכום הפיקדון שהופקד ויועברו למשיבה באמצעות בא כוחה.
