פסק הדין עוסק בשאלה האם בית המשפט לענייני משפחה שאישר הסכם ממון בין בני זוג, רכש סמכות נמשכת לדון במזונות האישה – סוגיה שהתעוררה שנתיים לאחר אישור ההסכם, כאשר האישה פתחה בהליך מזונות בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני האזורי קבע כי אין לו סמכות, אך בית הדין הרבני הגדול הפך את ההחלטה. העותר (הבעל) פנה לבג"ץ בטענה להיעדר סמכות לבית הדין הרבני לדון.
בית המשפט העליון (השופטת דורית ביניש, בהסכמת השופטים שטרסברג-כהן וגרוניס) קבע כי עצם אישור הסכם ממון ככתבו וכלשונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה – ללא דיון מהותי – אינו מקנה סמכות נמשכת. הסמכות הנמשכת חלה רק כאשר בית המשפט פסק לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כגון מזונות ילדים, ובוודאי לא כאשר מדובר באישור פורמלי של הסכם שנוסח על ידי הצדדים עצמם. כן נקבע כי גם אין עדיפות פרשנית לערכאה שאישרה את ההסכם, משום שלא התנהל לפניה דיון ממשי באשר לתוכן ההסכם.
כיוון שהסוגיה לא נדונה קודם לכן לגופה, ולנוכח העובדה שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, נקבע כי בית הדין הרבני האזורי רשאי לדון בתביעת המזונות.
פסק הדין משרטט את גבולות דוקטרינת הסמכות הנמשכת ומחדד את ההבחנה בין אישור פורמלי של הסכמים לבין קניית סמכות שיפוט מהותית. כמו כן, הוא מאזן בין חובת הכיבוד ההדדי בין ערכאות לבין שמירה על כללי הסמכות הדיונית והמהותית בדיני משפחה.
